<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית חמישי שער שני</h1>
<h2>דף לג.</h2>
ולענין דמי ע"ז ביד גוי, קיימא לן כי הא דרב נחמן דאמר מותר. והא דאמרינן בפרק אין מעמידין גמרא ההולכין בתרפות של גוים ישראל מאי טעמא בחזרה אסור, דאמרינן ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה, גוי נמי אמרינן אימר ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה, ופרקינן גוי היינו טעמא דאמרינן גלימא זבין, אבל ישראל אם איתא דמזבין גלימא, בהני שוקאי דהכא הוה מזבין. דשמעת מיניה דדמי ע"ז ביד גוי אסור, לית הלכתא הכין אלא כי הא דפשיט רב נחמן להתירא, ותניא כוותיה. והתם לתרוצה אף לכשתמצא לומר דדמי ע"ז ביד גוי אסורין.
<h2>דף נד:</h2>
ודמי ע"ז ומשמשיה ותקרובת שלה ביד ישראל, אסורין, דע"ז תופשת את דמיה ואפילו חלופי חלופין אסורין דכת' והיית חרם כמוהו, ודרשינן (נ"ד, ב') כל שאתה מהיה ממנו חרם כמוהו, ואפילו דמי סתם יינן ביד ישראל אסור.
<h2>דף נה:</h2>
מאימתי נעשה יין נסך לקבל איסור ניסוך, שנינו בפרק ר' ישמעאל לוקחין גת בעוטה מן הגוים אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח, אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר. פי' זו משנה ראשונה דסבירא להו דאינו נעשה יין נסך עד שיגיע לעונת המעשרות. ולענין מעשרות תניא, ומייתינן לה התם בפרק ר' ישמעאל (נ"ו, א') יין משירד לבור, ר' עקיבא אומר משיקפה. ולפיכך אף לענין יין נסך אע"פ שהיין נמשך בגת ונוטל בידו והיין צף על ידו, אינו נעשה יין נסך עד שיגיע לעונת המעשרות, דהיינו משירד לבור. אבל בית דין שלאחריהם אמרו, דמכיון שהתחיל לימשך נעשה יין ליאסר בניסוך. דגרסינן התם (נ"ה, ב') אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך, נעשה יין נסך. ואקשינן עליה ממתני' דתנן לוקחין גת בעוטה מן הגוים אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח, ופרקינן בגת פקוקה ומלאה. ואקשינן תו, אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, [ופרקינן] הכא נמי בגת פקוקה ומלאה. ואקשינן תנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר, ופרקינן מתני' במשנה ראשונה, וכי איתמר דרב הונא במשנה אחרונה, כדתניא בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם הנכרי בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ואין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, אבל דורכין עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא, חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא. ופירשו בתוספות דאף רב הונא, המשכה מן הגת לבור קאמר ואין חדושו אלא דלמשנה ראשונה אינו נעשה יין נסך אלא מה [שנמשך וירד לבור, אבל מה] שנשאר בגת מותר. ובית דין שלאחריהם אמרו דמכיון שהתחיל קצתו לימשך בבור, אף מה שנשאר בגת, נעשה יין נסך, והיינו דקאמר רב הונא כיון שהתחיל לימשך, ולעולם המשכה בגת לא מועילה ולא מורידה. והיינו דמקשה עליה מסופא דמתניתין דקתני והשאר מותר. ועל פי' זה סמכו מקצתם, להתיר לדרוך הנכרי בכובא יינו של ישראל. ואין פירושם מחוור כלל ואין ראוי לסמוך עליו, דאם כן כי קא פריך ליה ממתניתין דלוקחין גת בעוטה, ומשני בגת פקוקה ומלאה, למה לי מלאה דהא כל שפקוקה שרי ואע"ג דחסרה, דהא אין היין יורד לבור כלל, ועוד דבתוספתא תניא (פ"ח, ה"ב) הלוקח עביט של ענבים מן הגוי ומצא תחתיו גממיות, מותר. בצדו גממיות אסור, דאלמא המשכה בגת כל שיש גומות מלאות יין שנמשך אליהם והם עומדות למעלה נעשה יין נסך. ולפיכך העיקר כמו שפרש"י והראב"ד זכר כולם לברכה, דרב הונא המשכה בגת קאמר. אלא שרש"י ז"ל פי' התחיל לימשך ממקום גבוה למקום נמוך, שהגת עשויה מדרון, וכשהיא חסרה היין הנסחט נמשך מן הגבוה לנמוך, ולפיכך כשהקשו עליו ממתני' דלא חשיב ליה יין עד שירד לבור, אוקמה בגת פקוקה ומלאה, שאילו בגת חסרה אע"פ שפקוקה, אסור, שהיין הנסחט זב מלמעלה ונמשך למטה. ואם היא מלאה ואין נקביה פקוקין, היין הנסחט, זב מלמטה ויורד לבור, הילכך על כרחין לית לה פיתרי אלא בשפקוקה ומלאה, שאפילו בגת אינו נמשך. ומשכחת לה בשהיתה גדושה מתחילתה, וכשהיא דרוכה עדיין היא מלאה, ואי איפשר לו ליין להיות עומד לעצמו מלמעלה אלא בגממיות שלמטה. ואם פנה הענבים מכאן ומכאן ועשה תפוח באמצע או מן הצד, עד שהיין עומד לצד אחד לעצמו, אסור, שאין לך המשכה בגת גדולה מזו. והראב"ד ז"ל פי' שהיין רבה בגת עד שהולך שתי וערב בגת, ונפרד מן אשכולות ונצלל מעט [ממנו] שאנו רואין אותו בכך, כאילו נפרד מן האשכולות ונשלה, והיינו הא דתניא בתוספתא (נז"ל) מצא גממיות תחתיו מותר, דכל שאינו עומד בעצמו מופרד מן האשכולות אנו רואין אותו כאילו עדיין עומד בתוך האוכל, אבל כשעומד בגממיות שבצדו הרי הוא מופרד מן האוכל ותורת יין עליו. וגרסינן בירושלמי על מתני' דהיה נוטל בידו ונותן לתפוח (ה"ח), עד כדון, בשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן לתוך התפוח. היה נותן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן, אפילו ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות, שבצידיהם אסורות. ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן, הן עצמן נעשות יין נסך. כלומר אפילו שתחת האשכולות, כיון שנוטל האשכולות בידו ונותן על התפוח ונשאר היין לעצמו ואע"פ שמלא גרעינין שאינן תלויין באשכולות. ומיהו משמע דהא דר' יוסי ליתא, אלא כל שלא נצלל לעצמו ועדיין עומד תחת האשכולות, אינו נעשה יין נסך וכמו שנכתוב בסמוך.
והלכתא כרב הונא וכמשנה אחרונה, ואפילו בהמשכת מקצתו בגת ואפילו היתה הגת פקוקה, נעשה יין נסך. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק אין מעמידין, גבי חרצנים של גוים אסורין, ומפורש בירושלמי במשלה אותן מתוך הבור שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, למשנה ראשונה הוא, ולא שהלכה כן אלא ללמוד ממנה למשנה אחרונה כתבו הרב ז"ל, ולומר שהשולה מתוך גממיות שתחת האשכולות שעדיין הכל מעורב ענבים ויין כאחת, אינן אסורין, ושלא כדעת ר' יוסי דירושלמי שכתבנו למעלה בסמוך, אלא כדעת מי שנחלק עליו ואמר ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות, וזו אפילו למשנה אחרונה אמרוה. ולפיכך נראה לי דאפילו למשנה אחרונה, אם היתה גת פקוקה ומלאה מותר, דכל שאינו עומד יין בעצמו בגממיות של מעלה, או בצדדין, אינו נעשה יין נסך. ותדע לך דהא מעיקרא הוה מתרצין מתני' אליבא דרב הונא, ומוקמינן לה בפקוקה ומלאה, אלמא אפילו לדידיה דאמר מכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך, כמשנה אחרונה, מודה הוא בפקוקה ומלאה. וכן נראה [מדברי] הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכות פירוקא דפקוקה ומלאה, ואלו לא היה אותו תירוץ אלא דוקא אליבא דמשנה ראשונה, למה כתבו הרב בהלכות, והא אסיקנא דרב הונא כמשנה אחרונה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, שלא נאמר אותו תירוץ אלא מתחילה כשהיינו סבורין דרב הונא אפילו למשנה ראשונה אמרה, ומשום דוחקא דקושיא דמתני' אוקימנא לה בהכין, אבל לבסוף דאסיקנא דרב הונה במשנה אחרונה, אין הפרש בין פקוקה ומלאה לשאינה פקוקה ומלאה, אלא כל שהתחיל לימשך, נעשה יין נסך. ומינה דאפילו בפקוקה ומלאה כל שראוי לימשך, נאסר, ומה שהתירו בירושלמי, למשנה ראשונה היא דעל משנתינו אמרוה, ולעולם למשנה אחרונה בין כך ובין כך אסור כל שראוי להיות נמשך, דהא קתני אין דורכין, ולא שרי בגת פקוקה ומלאה. ואין דברים אלו מחוורין בעיני, שהמתרץ היה בקי בדברי רב הונא ויודע אם נמשך ממש ועומד לעצמו קאמר, או ראוי להיות נמשך קאמר, ואפילו בגת פקוקה ומלאה, ואחר שהוא מתרץ כן, מאין לנו שלמשנה אחרונה אין הדבר כן, גם מדברי הרב אלפסי ז"ל יש סיוע [לדברי] כמו שכתבתי.
ולענין יין שנמשך מקצתו בין לבור בין לגת, למשנה אחרונה אם נעשה הכל יין ליאסר בניסוך ואפילו מה שלא נמשך ממנו, אם לאו, נראה מדברי הראשונים ז"ל, דהכל נעשה יין נסך למשנה אחרונה בהמשכת מקצתו. ולכאורה ודאי כדבריהם נראה, מדאקשינן לרב הונא (נ"ה, ב') ממתני' דתנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר, ולא אשכח לה פיתרי, אלא איצטריך למימר דההיא למשנה ראשונה ורב הונא במשנה אחרונה, ואם איתא, מאי קושיא דהא אף רב הונא לא קאמר אלא מה שנמשך ממנו בלבד, אבל השאר שלא נמשך מותר, אלא ודאי לכאורה משמע מהכא דלמשנה אחרונה, מכיון שהתחיל לימשך, נעשה הכל יין נסך, והיינו נמי דקאמר כיון שהתחיל לימשך, דאלמא מכיון שהתחיל נעשה הכל כן, דאם לא כן לימא יין כיון שנמשך. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו למשנה אחרונה דוקא מה שנמשך ממנו, אבל השאר אינו נעשה יין נסך. גם מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן, הביאם לכך, מה שפירש רב הונא גבי מתני' דמה שבבור אסור והשאר מותר, דגרסינן התם (נ"ו, ב') אמר רב הונא לא שאנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת אסור. ואיכא למידק ומאי קמ"ל רב הונא, פשיטא דאם החזיר גרגותני לגת [שהכל] אסור, דהא איהו גופיה הוא דקאמר דמכיון שהתחיל לימשך בגת נעשה יין נסך, ולפיכך פירש הראב"ד ז"ל, דהא קמ"ל דאע"ג דמה שנשאר בגת אין תורת יין עליו לגזור על עצמו משום יין נסך, כלומר ואפילו נגע בו גוי, אפילו הכי נאסר בתערובת יין משהו דיין מיהא הוי. וגם הרב ר' משה ב"ר נחמן ז"ל כן תירץ, וכתב דכי פרכינן ליה לרב הונא ממתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר, הכי פרכינן ליה, דמלישנא דמתני' משמע דלא מיתסר אלא מה שבבור לבד, דהיינו מה שלמטה מן הגרגותני שהופרשו הגרעינין ממנו לגמרי, אבל הקלוח שיורד מן הגת לגרגותני שגרעינין ופסולת מעורבין בו, אף על פי שנמשך מן הגת לא קרינן לה המשכה, לגזור עליו משום יין נסך, וכל שכן הנמשך בגת עצמו שהכל מותר. ואינו מחוור בעיני, חדא דטפי עדיף יין שבגממיות שבגת ולצד אחר, שהוא עומד לעצמו צלול ומופרש מן הגרעינין והפסולת, מן הקילוח היורד מעורב בגרעינין ופסולת, ואם יש לתרץ [נראה לי לתרץ] דהכי קא קשיא ליה, מדקתני במתני' מה שבבור אסור והשאר מותר, משמע דאפילו היה מה שנשאר בגת, צלול ועומד לעצמו כאותו שירד לבור, אפילו הכי מה שנשאר בגת מותר, שאם לא כן אין הפרש בין ירד לבור ללא ירד לבור, שאין הכל תלוי אלא בשנצלל ועומד לעצמו בין ירד לבור בין נשאר בגת. ומיהו עיקר מה שהוקשה להם בדברי רב הונא מאי קמ"ל, נראה לי שאין [לו] עיקר דהא רב הונא בהדיא אמרה על מתני' דמה שבבור אסור והשאר מותר, וההיא משנה ראשונה היא, ודלא כמשנה אחרונה כדאיתא התם (נ"ה, ב') בהדיא, ורב הונא הכי קאמר אפילו למשנה ראשונה, מודו מיהא דאע"ג דמה שנשאר בגת אין לו תורת יין לגזור על עצמו, אפילו הכי נאסר מחמת תערובת. ולעולם למשנה אחרונה, אפילו מה שנשאר בגת תורת יין עליו לכל דבר בין בנגיעת עצמו בין ליאסר בתערובת יין, אלא שאני תמיה בדברי רב הונא, מה ראה לומר שגזרו עליו תורת יין למשנה ראשונה, טפי ליאסר בתערובת יין מנגיעת גוי, אדרבה תמה על עצמך אם במגע גוי עצמו אינו נאסר, היאך יאסר בתערובת יין שנאסר מחמת נגיעת גוי, יפה כח הבן מכח האב, ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, מכל מקום אם כדברי הראב"ד והר"מ ב"ן ז"ל, כובא דאשתקיל ברזא מינה ונגע הגוי בקלוח היורד, אע"פ שהוא צלול וזך ונאסר הקלוח, מה שנשאר בכובא אינו נאסר, ואפילו למאן דאמר נצוק חבור, שלא אסר רב הונא משום יין אלא מה שנמשך לעצמו ונצלל, אבל לא השאר, ולפיכך אין כאן יין ליאסר בניצוק.
<h2>דף נו:</h2>
במה נעשה יין נסך ליאסר אפילו בהנאה, כבר ביארנו בשער הראשון, אי זה גוי עושה יין נסך לאסור אותו בשתיה ולא בהנאה, ואי זה עושה יין נסך ליאסר אפילו בהנאה. ועכשיו אין דברינו אלא במי שעושה יין נסך אפילו ליאסר בהנאה. ודע, שהגוי עושה יין נסך גמור בשני ענינים, האחד במגעו והשני בכחו כגון ששופכו ואינו נוגע בו וכיוצא בזה, ומגעו נחלק לשני ענינים, האחד מגעו על ידי עצמו, והשני מגעו על ידי דבר אחר. וכחו גם כן נחלק לשנים, האחד כחו והשני כח כחו, וכל אחד מאלו יש מהם מותר בהנאה, ויש מהם אסור בהנאה, ויש מותר אפילו בשתיה, ויש מהן בכוונת יין, ויש מהם שלא בכוונת יין. ויש מהם בכוונת מגע ויש מהם שלא בכוונה, ויש מהם בכוונת ניסוך ויש מהם שלא בכוונת ניסוך, ויתבאר כאן בע"ה דין כל אחד ואחד מאלו, גם יש דברים אחרים שחשו להם חכמים ואסרו מחמת גזרה, כיין שמזגו גוי, כלומר שלא נגע ביין אלא שעירה מים לתוך היין כדי מזיגה, ועוד יש ענינים אחרים שגזרו בהן כמו שיתבאר בע"ה. מגעו של גוי ביד בכוונה, כלומר שהוא יודע שהוא יין ואפילו הכי נגע בו, הרי זה אסור ואפילו בהנאה, ואע"פ שלא שמענו ממנו שנסכו בפירוש לע"ז, וזהו סתם יינן שאמרו בכל מקום שאסור בהנאה. [ודוקא ביד אבל ברגל אסור בשתיה ומותר בהנאה], דגרסינן בפרק ר' ישמעאל ההוא ינוקא דתנא ע"ז בשית שנין, בעו מיניה מהו לדרוך יין עם הנכרי בגת, אמר להם מותר והא קא מנסך בידיה, דציירנא ליה לידיה. ובפיו נמי עושה יין נסך ליאסר בהנאה, וכדתניא (נ"ח, א') אגרדמים גוי שקדח במיניקת והעלה לו, או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית, זה היה מעשה ואסרוהו. כלומר מפני תערובת אותו יין שהחזיר לחבית, ואתיא כרבנן דרשב"ג דאסרי תערובת סתם יינן כתערובת ודאי יינן. וההיא אפילו בהנאה קאמר כדאסיקנא התם (שם) מדקתני ואסרוהו, ולא קתני ימכר כדקתני סיפא, חרם גוי שהושיט ידו לתוך החבית וקסבר שהיא של שמן ונמצא של יין, זה היה מעשה ואמרו ימכר. ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם (פ"ד, ה"ח) מהו שיעשה יין נסך בפיו, ר' אדא בשם ר' זעירא [אמר] אין הגוי עושה יין נסך בפיו, ר' ירמיה בשם ר' אבהו [אמר] הגוי עושה יין נסך בפיו, ותני כן, אגרדמים שטעם מן הכוס או מן המינקת והחזיר לחבית, אסור, על דעתיה דר' אדא בשם ר' זעירא, והוא שהחזיר הגוי, על דעתיה דר' ירמיה בשם ר' אבהו, ואפי' החזיר ישראל. וקיימא לן כר' ירמיה שאמר משום ר' אבהו, דקאמר טעמא דאגרדמים משום דטעמו הגוי וחזרה אותה טיפה לחבית, וברייתא תניא כוותיה, דתניא בתוספתא (פ"ח, ה"ב) קדח במינקת ונפלה ממנו טיפה כל שהוא, אסורה מפני שטיפה של יין אסורה ואוסרת כל שהוא, ועוד דטעמא דרב אדא לא מיחוור לדידן, דקיימא לן (נ"ח, ב') דיין שמזגו גוי אינו נאסר אפילו בשתיה אלא משום לך לך אמרין נזירא [סחור סחור לכרמא לא תקרב], דשפיכת מים או יין [כשר] לתוך יין אינו כמגע, ואפילו כי אסרת ליה, לא אסרת ליה אלא לשתיה אבל בהנאה מותר, ואגרדמים אפילו בהנאה הוא אסור, כדאיתא בגמרא (נ"ח, א') הילכך על כרחין לדידן טעמא דרב אדא ליתיה כלל, אלא כטעמיה דר' ירמיה, דגוי עושה יין נסך בפיו.
ולא עוד אלא אפילו היה שם קצת הוכחה שלא נגע בו לכונת ניסוך, אפילו הכי אסור בהנאה עד שתהא שם הוכחה גמורה שלא נגע לכונת ניסוך, דהא אגרדמים הוכחה קצת איכא, דמתכוין הוא לבדוק ביין, אם טוב ואם רע ואפילו הכי אוסר בהנאה. ועוד, דגרסינן בפרק ר' ישמעאל (נ"ז, ב') ההוא עובדא דהוה במחוזא דעל גוי בחנותא, אמר להו איכא חמרא לזבוני, אמרו ליה לא, הוה להו חמרא בדולא, שדא בה ידיה ושכשך ביה, אמר האי לאו חמרא הוא, שקליה מריה בריתחיה ושדייה לחביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוניה לגוים. פי' לזבוניה כוליה לגוים ואפילו המשוכשך, וכן פרש"י ז"ל [ועיקר] והכין מוכחא כולא שמעתא דהתם בודאי, דקסבר רבא דלא נתכוון זה לנסך אלא להראות שהוא יין, וכדקאמר, והאי לאו חמרא הוא, והוה ליה כמדדו ביד או ברגל דקתני בברייתא (נ"ז, א') ימכר, משום דמוכחא מילתא דלמדידה איכוון ולא לניסוך והכא נמי לא שנא. ולא קיימא לן כרבא בהא, אלא כרב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן, דאיפליגו עליה ואסרו דמי היין המשוכשך, אלא ימכר לגוים חוץ מדמי אותו יין המשוכשך. ורב נחמן נמי אסר [ליה], וכי אמר רבא לרב נחמן והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושה יין נסך, כלומר בכעין מעשה זה, אהדר ליה רב נחמן, אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא, אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי. ולדידהו לא דמי למדדו ביד, דהתם איכא הוכחה רבתי דלהנאתו של בעל היין נתכוון, שהוא מודדו לדעת כמה הוא, ולא לאוסרו עליו הילכך שרי בהנאה, אבל הכא איפשר דלניסוך איכוון, דאם לא כן למה לו ליגע בו, לימא ליה והאי דבדולא לאו חמרא הוא. ותדע לך נמי דלא דמי למדדו ביד או ברגל, דהא שמואל מספקא ליה אי הלכה כר' שמעון, בההיא דמדדו כדאמרינן (נ"ז, א') בההוא עובדא דהוה בנהרדעא דשהייה שמואל תלתא ריגלי, דאי משכח תנא דשרא כר' שמעון במדידה אפילו בשתיה הוה שרי ליה, ואפילו הכי אמרינן (נ"ח, א') גבי עובדא דרבא, דעובדא הוה בנהרדעא ואסר שמואל, אלמא פשיטא ליה בהא דאסור אפילו בהנאה, ואע"ג דאיסתפקא ליה במדידה אי שרי בשתיה כר' שמעון, ופשיטא ליה דהלכתא כרבנן דשרי בהנאה מיהא, ונחמני נמי אותביה לרבא מברייתא ואיתותב, דאמר רבא (שם) כי אתאי לפומבדיתא אקפני נחמני שמעתא ומתניתא, מתניתא מאי היא דתניא אגרדמים גוי שקדח במינקת והעלה יין בפיו, או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית, זה היה מעשה ואסרו. כלומר שהחזירו בין גוי בין ישראל לחבית, לפי שאותה טיפה שנגעה בפיו כשהעלה במינקת, נאסרה בפיו, שהגוי עושה יין נסך בפיו, ואותה טיפה כשחזרה ונפלה לחבית, אסרה את כל החבית בתערובתה, ונאסר כל היין שבחבית אפילו בהנאה מחמת אותה טיפה. ורבנן דר' שמעון בן גמליאל היא, דאמרו (ע"ד, א') דאפילו סתם יינן אוסר תערובתו בהנאה, ואע"ג דלא קיימא לן כוותיהו אלא כרשב"ג דאמר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי ין נסך שבו, אפילו הכי שפיר קא מקשה מינה לרבא, דמדרבנן נשמע לרשב"ג, דהא מכל מקום באותה טיפה שבפיו לא נחלקו, דלכולי עלמא אסורה אפילו בהנאה. אלמא לא אמרינן מוכחא מילתא דגוי לשתיה נתכוון, או למלאכתו מתכוין להעלות במיניקת, ולידע יין זה מה טיבו אם עמד טעמו בו אם לאו, אלא אסרינן לה לאותה טיפה שבפיו ואפילו בהנאה, והיא אוסרת את תערובתה, והכא נמי לא שנא וסלקא ליה בתיובתא. אבל ודאי בדאיכא הוכחה רבתי דלא נתכוין [לנסוך], לא גזרו עליו איסור הנאה אלא איסור שתיה, וכדתניא (נ"ז, א') מדדו בין ביד בין ברגל ימכר. ר' נתן אומר ביד אסור, כלומר אפילו בהנאה, ברגל מותר כלומר בהנאה, משום דהתם מוכחא מילתא שפיר וכדאמרן. ותנן במתני' בפרק ר' ישמעאל (ס', ב') נפל לבור ועלה, כלומר מת, מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה, או שהיה מטפח על פי החבית המרותחת, כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר, ור' שמעון מתיר. והא דקתני מדדו בקנה לאו דוקא, אלא הוא הדין ביד כדקתני בברייתא, אלא מעשה [שהיה] בקנה היה וכדקתני בהדיא כל אלו היה מעשה, ועוד דהא קתני בה בהדיא נפל לבור, דאלמא אע"ג דנגע בכל גופו מותר בהנאה.
ומשמע ודאי דהני הלכתא נינהו, ואפילו למשנה אחרונה. מדאמרינן עלה בגמ' (שם) אמר רב פפא לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה כשהוא חי אסור, מאי טעמא אמר רב פפי דדמי ליה כיום אידו, ולומר דעם עלייתו נותן דעתו ומנסך, ומדמפרשינן לה רב פפא ורב פפי שמע מינה הלכתא היא, ועוד מדאמרינן עלה (שם) אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר לי אבא בר חם, הכי אמר זעירי, הלכה כר' שמעון, ואין הלכה כר' שמעון. אלמא הני אמוראי דבתר משנה אחרונה הוו, וידעי לה, פסקי הלכה אפילו כר' שמעון, ותלמודא פסיק מיהא הלכה כרבנן דשרו בהנאה, מדקאמר אין הלכה כר' שמעון אלמא הלכה כרבנן. אלא דקשיא לי דהא משמע דדורך בגת מוכחא מילתא דלמלאכתו הוא מתכוין, כמדדו בקנה ומותר בהנאה ואפילו למשנה אחרונה, דגרסינן התם בפרק ר' ישמעאל (נ"ו, ב') הוה עובדא בנהרדעא דדשייה ישראל וגוי לההוא חמרא, ושהייה שמואל תלתא רגלי, דאי משכח תנא דשרי כר' שמעון, שרי ליה אפי' בשתיה, כלומר אי אשכח תנא דסבירא ליה כר' שמעון דמתניתין, דמדדו בקנה דשרי אפילו בשתיה, אלמא דריכה כמדידה ולר' שמעון מותר אפילו בשתיה, ולרבנן מותר בהנאה מיהא, ואפילו למשנה אחרונה, דשמואל ודאי כמשנה אחרונה סבירא ליה. וקשיא לי דהא למשנה אחרונה חזרו לומר (נ"ה, ב') שאין דורכין עם הנכרי בגת, ואין דורכין עם הנכרי בגתו של נכרי משמע, ומשום דאסור להשתכר עמו ביין נסך, ולומר דמכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך כרב הונא, ואסור אפילו בהנאה, דאי מותר בהנאה למה לא ידרוך עמו ולמה לא ישתכר עמו, והלא בדבר המותר בהנאה הוא משתכר, ויש לומר דמתני' משום חשש דילמא נגע בידיה הוא, דאף על גב דמתעסק במלאכתו הוא, חוששין שמא מחמת חיבת ניסוך נגע ביד ומנסך, וההיא דשמואל בדציירנא ליה לידיה דלא נגע ואי משום נגיעת רגל, לא גזרו עליו איסור הנאה, לפי שאין דרכן לנסך כן דבזיא להו מילתא, וכדמשמע מההוא עובדא דינוקא דגרסינן התם (נ"ו, ב') ההוא ינוקא דתנא ע"ז בשית שנין, בעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת, כלומר בגת של נכרי, ומשום שכר יין נסך קא בעו מיניה, אמר להו מותר. והא קא מנסך ליה בידיה, דציירנא ליה לידיה, והא קא מנסך בכרעיה, ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך כלומר למיסריה בהנאה, וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל דלעולם נגיעת רגל אינה אוסרת בהנאה, לפי שאין הרוב מנסכין כן דבזיון הוא להם לנסך ברגל. אבל אי איפשר לומר דנגיעת רגל אינה אוסרת אפילו בשתיה, וההוא ינוקא לדרוך עם הנכרי [בגתו של ישראל] קא בעו מיניה, ולמישריה אפילו בשתיה קא בעו מיניה, חדא דלדרוך עם הנכרי בגתו של נכרי משמע, דאי לא, לימא מהו לדרוך הנכרי בגת, ועוד דהא אמרינן עלה (שם) הוה עובדא בנהרדעא ושהייה שמואל תלתא רגלי דאי משכח תנא דסבירא ליה כר' שמעון שרי ליה אפילו בשתיה, דאלמא פשיטא ליה דבשתיה, מיהא אסור לרבנן, כמדדו בקנה ואי איפשר נמי דעובדא דשמואל בדלא ציירנא ליה לידיה קאמר, חדא דעל ההוא עובדא דינוקא מייתינן לה, דאלמא בדכוותה קאמר דההוא עובדא, ודינוקא הא אמרינן דבציירנא לידיה הוא הילכך מסתברא לי דעל כרחין להתירו בהנאה קאמר ולא בשתיה. והרב אלפסי ז"ל הביא ברייתא דאגרדמים ולא הביא ברייתא דמדדו ביד או ברגל ימכר, ונראה שהוא ז"ל סובר, דתנא דאגרדמים פליג אתנא דמדדו, ואינו מחוור וכמו שכתבתי. ועוד אני תמיה, שהוא ז"ל כתב מתניתין דמדדו בקנה, וכתב עליה ולית הלכתא כר' שמעון, אלמא הלכה כרבנן מיהא דאמרו ימכר, ואולי דעת הרב ז"ל דתנא דמתניתין דוקא נקט מדדו בקנה, ופליגא אברייתא דקתני מדדו בין ביד בין ברגל ימכר, ותנא דאגרדמים ותנא דמתני' לא פליגן, דמדדו בקנה ימכר אבל כל שבגופו אסור אפילו בהנאה, ואינו מחוור כלל וכמו שכתבנו למעלה, דמתני' לאו בדוקא נקט מדדו בקנה, אלא משום מעשה שהיה נקט לה הכין. וכן כתב גם הראב"ד ז"ל, ובין כך ובין כך מותר.
<h2>דף נז.</h2>
מגעו שלא בכונה כלל, לא כונת יין ולא כונת מגע, אסור גם כן בשתיה. דגרסינן התם בפרק ר' ישמעאל ההוא עובדא דהוה בבירם, סליק גוי לדיקלא לאחותי לוליבא, כי קא נחית ואתי, נגע בחמרא שלא בכונה, זו גירסת הגאונים ז"ל והיא הגירסא הנכונה, ולא גרסינן נגע ברישא דלוליבא כמו שגורס רבי' שלמה ז"ל, לפי שיש על גירסתו מן הקושיות כמו שיתבאר לפנינו, שרייה רב לזבוניה לגוים. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב, והא מר הוא דאמר קטן בן יומו עושה יין נסך, אמר להן אימר דאמרי אנא בשתיה, בהנאה מי אמרי. ואם תאמר כיון דליכא כונת מגע, היכי אסר רב בשתיה, והתנן (ס', ב') מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה, או שהיה מטפח על פי החבית המרותחת, או שנפל לבור ועלה, זה היה מעשה ואמרו ימכר, ור' שמעון מתיר, [כלומר] אפילו בשתיה, ואמרינן עלה בגמרא (שם) אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, הלכה כר' שמעון, יש לומר דהתם שאני דליכא למיגזר אטו נגיעה דעלמא, לפי שהוא נגיעה מתוך אונס גמור שהוא טרוד בטביעתו, אבל נגיעה שלא מחמת אונס אפילו שלא בכונת מגע, איכא למיגזר בה למיסר בשתיה מיהא, אטו נגיעה דעלמא בכונה. ומיהו קשיא לי, דהא התם קתני או שהיה מטפח על פי החבית להעביר המרותחת, ר' שמעון מתיר דאלמא לר' שמעון אפילו נגע בידו ובכונת מגע, כל שמעשיו מוכיחין שאין מתכוין לנסוך, מותר בשתיה, ורב פסק כר' שמעון, ויש לומר דהעברת חופיא שעל פי החבית המרותחת שאני, דאינו כנוגע ביין ממש. ואכתי קשיא לי דהא קתני בברייתא (נ"ז, א') או שמדדו בין ביד בין ברגל ימכר, ואוקימנא דלא כר' שמעון, מדאמרינן (שם) בעובדא דשמואל דדשייה גוי וישראל ושהייה שמואל תלתא רגלי, דאי משכח תנא דסבירא ליה כר' שמעון שרי ליה בשתיה, דאלמא לר' שמעון אפילו נגע ביד שלא בכונת ניסוך מותר בשתיה, ורב הא פסק כר' שמעון, ונראה לי דרב לא פסק כר' שמעון אלא בהני דמתני', דליכא נגיעת גופו אלא על ידי דבר אחר, אבל כעין ברייתא דבידו, לא פסק רב כר' שמעון. ואי נמי סבירא ליה לרב, דר' שמעון גופיה לא שרי כשמדדו ביד או ברגל, ובהני כרבנן סבירא ליה ודילמא נפקא ליה לרב, מדלא איירי ר' שמעון בברייתא כדאיירי במתני', והא דלא כשמואל ודלא כרב אדא בר אהבה דאמר (ס', ב') ינוחו ברכות על ראשו של ר' שמעון, כשהתיר התיר בכל, כשאסר אסר בכל, דאילו לרב, לא התיר ר' שמעון במגע גופו בשתיה אלא בהנאה, כך נראה לי.
מגעו על ידי דבר אחר שלא בכונת מגע, ואי נמי בכונת מגע ובשלא בכונת מגע יין, אסור בשתיה כדעת רש"י ז"ל, לפי שהוא גורס בההוא עובדא דבירם דסליק גוי לדיקלא כי קא נחית נגע ברישא דלוליבא שלא בכונה, שרייה רב לזבוניה לגוים, דאלמא בשתיה מיהא אסור, דנגיעה על ידי דבר אחר, ונגיעה בידו, דין אחד יש להם דבכונת מגע כאן וכאן אסור בהנאה, ושלא בכונת מגע, כאן וכאן מותר בהנאה ואסור בשתיה. והיינו דאקשו ליה רב כהנא ורב אסי, מגוי קטן עושה יין נסך, משום דהוה סבירא ליה דקטן בן יומו עושה יין נסך אפילו לאוסרו בהנאה, ונגיעה על ידי דבר אחר כנגיעת גופו ממש היא. וראיה לדבר זה יש לכאורה, מעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי דאמרינן התם (נ"ח, א') דהוו יתבי וקא שתו חמרא, אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקינן לסוף איגלאי מלתא דגוי הוה, מר אסר אפילו בהנאה ומר שרי אפי' בשתיה. ואמרינן, מאן דשרי שפיר שרי, דאמר לך מימר אמר גוי, אי סלקא דעתך רבנן כי הני חמרא קא שתו, אמרי ליה תיב ואשקינן, אלא ודאי שכרא הוה. ואקשינן ותיפוק ליה דקא נגע בנטלא, והוה ליה מגע גוי שלא בכונה ואסור, דאלמא מגעו על ידי נטלא כמגע עצמו הוא, ואפילו שלא בכונה אסור בשתיה מיהא. ומיהו קשיא לי, דאם כן היאך עלה בדעת רב כהנא ורב אסי לאסור בכי הא בהנאה, דהא תנן (ס', ב') מדדו בקנה ימכר כיון שמעשיו מוכיחין שאין מתכוין בנגיעתו לנסוך אלא למלאכתו, וכל שכן בשאין מתכוין ליגע כלל, ועוד רב גופיה אמאי אסר בשתיה, דהא איהו פסק (שם) כר' שמעון להתיר אפילו בשתיה בשמדדו בקנה, אלא ודאי גרסת הגאונים ז"ל יפה ממנה דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכונה, כלומר נגע בידו. וכן גרס רבינו חננאל ז"ל, וכן בהלכות גדולות וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל ועיקר. אבל נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכונה, מותר אפילו בשתיה והוא הדין במגעו על ידי דבר אחר בכונת מגע, ושלא בכונת יין. והא דאקשינן בעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי והא קא נגע בנטלא, והוה ליה מגע גוי שלא בכונה, הכי קאמר מסתמא נגע בחמרא שבנטלא כיון שתוחבו בדולא, וכן פירש הרב בעל התרומות ז"ל.
מגע על ידי דבר אחר שאמרנו בכל מקום, הוא שנוגע במקל או בקנה שבידו ליין, בעוד שהמקל או הקנה בידו וכיוצא בזה. אבל בזורק אבן או מקל לתוך היין והוא אינו אוחז בידו בשעה שנגע המקל ביין, מותר וכמו שיתבאר לפנינו בדיני המזיגה.
<h2>דף נח.</h2>
מגעו שלא בכונת יין, מותר בהנאה ואסור בשתיה, דתניא בפרק השוכר חרם גוי שהושיט ידו לתוך חבית וקסבר שהוא של שמן ונמצא של יין, זה היה מעשה ואמרו ימכר.
כחו של גוי בכונת יין אסור אפילו בהנאה. דגרסינן בפרק ר' ישמעאל ר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא, אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקינן לסוף איגלאי מילתא דגוי הוה. מר אסר אפילו בהנאה, ומר שרי אפילו בשתיה. אמר ר' יהושע בן לוי מאן דאסר שפיר אסר, ומאן דשרי שפיר שרי. מאן דאסר, מימר אמר רבנן כי הני שכרא שתו, אלא ודאי חמרא שתו ונסכיה. ומאן דשרי אמר לך מימר אמר אי סלקא דעתך [רבנן] כי הני חמרא קא שתו, אמרי לי תיב ואשקינן, ואקשינן למאן דשרי, ותיפוק לי דקא נגע ביה בנטלא, והוה ליה מגע גוי שלא בכונה ואסיר, ופרקינן לא צריכא דקא מוריק אורוקי, וכחו שלא בכונה לא גזרו ביה רבנן. אלמא מאן דאסר, אפילו במוריק אורוקי קא אסר, ומשום טעמא דקאמר, משום דאיכא כונת יין, ומימר אמר רבנן כי הני שכרא שתו. וכן פירש רבינו יצחק הזקן זצ"ל, דטעמא דמאן דאסר משום דקסבר דכחו של גוי בכונת יין אסור אפילו בהנאה, שדרכן של מנסכין כן, בשפיכה לפני ע"ז, ולא אשכחן מאן דפליג עליה בהא, הילכך הילכתא כוותיה. ועוד, דהא ר' יהושע בן לוי דאמר דמאן דאסר שפיר אסר, כלומר למאי דסבירא ליה דמימר אמר דחמרא הוא, שפיר אסר, דכחו בכונה אסור בהנאה. והא דאמרינן (ס', א') גוי אדנא וישראל אכובא אסור, כלומר שהגוי שופך מן הדנא שבידו לכובא שביד ישראל, פי' הוא ז"ל אסור בהנאה וכן נראה מדברי הר' אברהם בר דוד ז"ל שפירש בפרק השוכר, דתניא התם (ע"ב, ב') המערה מחבית לחבית, קלוח היורד משפת חבית ולמטה אסור, ואוקמה רב ששת בגוי המערה דאתי מכחו, וכח גוי מדרבנן הוא, וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן [דלא נפיק לא גזרו ביה רבנן]. וכתב שם הוא ז"ל, מכל מקום כיון דקיימא לן דנצוק חבור, לא איכפת לן בהא דרב ששת, דאע"ג דלא נסך אלא מה שיצא לחוץ, הרי אותו שמבפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ, דאי איפשר בלאו הכי, הילכך כולו אסור בהנאה ע"כ. אלמא מה שיצא לחוץ בכחו, אסור בהנאה, דאי לא, האיך איפשר דמה שיצא לחוץ מותר בהנאה, ומה שנשאר בפנים אסור בהנאה מחמת חבורו. אבל מה שנשאר בפנים, רש"י ז"ל מתיר אפילו בשתיה, שהוא ז"ל כתב שם דהלכה כרב ששת, דליכא מאן דפליג עליה ומה שנשאר מותר אפילו בשתיה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן אתיא דלא כסוגיין דעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר' נהוראי, דהא משמע מהתם דלכולהו אי גוי ידע דחמרא הוא, אסור בשתיה מיהא, [דהא] לא קא שרי מאן דשרי אלא משום דמימר אמר אי סלקא דעתך חמרא הוא, רבנן כי הני חמרא שתו אמרו לי תיב ואשקינן, ואוקימנא במוריק אוריקי דהוה ליה כחו של גוי שלא בכונה, אלמא לכולהו אילו הוה בכונה אסור בשתיה מיהא לכל הפחות, אפילו מה שנשאר בפנים, דאינהו לא איפליגו במאי דשתו, אלא במה שנשאר בפנים אם מותר אפילו בשתיה או אסור אפילו בהנאה. ומסתברא דמאן דשרי מודה למאן דאסר, דאילו ידע דחמרא הוא אסור אפילו בהנאה, דכחו בכונה אסור אפילו בהנאה. ורחוק הוא לומר דמה שהוריק להשקותם לא שתו אותו, וקודם ששתו נתגלה להם ועליו הוא שנחלקו. ומכל מקום [כך] נראה לי לתרץ לדעת רש"י ז"ל ומקצת מגדולי הצרפתים ז"ל שכתבו כדבריו, וכן הרב בעל המאור ז"ל, וכן הראב"ד ז"ל לא אסר מה שנשאר בפנים אלא מדין נצוק, אבל מצד עצמו ומשום כחו של גוי ששכשכו והוריק ממנו קצת לא, ואיפשר כן, שאילו שתו כבר, יש לומר ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן.
<h2>דף נח:</h2>
כחו שלא בכונה, מותר אפילו בשתיה וכדאמרינן בעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי דמאן דשרי אפילו בשתיה שפיר שרי, לפום מאי דסבירא ליה דמימר אמר דשיכרא הוא, דהוה ליה כחו [של גוי] שלא בכונה ומותר אפילו בשתיה. וליכא מאן דפליג עליה בהא.
יש דברים אחרים שאין בהן משום יין נסך כלל, אלא שאסרו לעשות כן משום הרחקה, וכמו שאמרו לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ואלו הן מזיגת גוי, והולכת גוי ענבים לגת שיש בו יין, וגוי המסייע לישראל להוריק היין מכלי אל כלי, ויתבאר כאן דינין של אלו בדיעבד מהו, ואם יש לכל אלו דין אחד אם לאו. מזיגת גוי כיצד, יין שביד ישראל ושפך הנכרי מים לתוכו כדי למזגו, מן הדין היין מותר שהרי אינו נוגע בו, ואע"פ שקלוח המים יורד מידו של גוי לתוך של יין, אין זה כמגע על ידי דבר אחר, שלא אמרו אלא בנוגע בו בקנה וכיוצא בו, שבשעה שראשו של קנה בידו מנדנד היין בראשו השני, אבל על ידי דבר לח אינו נגיעה. ואפילו למאן דאמר נצוק חבור, לאו משום נגיעה הוא, אלא משום תערובת יין של איסור הוא, אבל כאן אין המים שביד הגוי נאסרין שיאסרו את היין בתערובתו, אלא שאסור לעשות כן שמא יהא רגיל להשקותו ויבא ליגע ביינו, או שמא יבא לצוק יין לתוך המים. ואם עבר ומזג הרי זה אסור, דגרסינן בפרק ר' ישמעאל (נ"ח, ב') אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן יין שמזגו גוי אסור, משום לך לך אמרין נזירא [סחור סחור לכרמא לא תקרב]. ר' ירמיה איקלע לסכותא חזא לההוא חמרא דמזגו ליה גוים ושתו ישראל, ואסר להו משום לך לך אמרין נזירא [סחור סחור לכרמא לא תקרב]. ואסור שאמרו כאן, משמע ודאי אפילו דיעבד, חדא דמדקאמר יין שמזגו גוי אסור, בדיעבד ודאי משמע, שאילו לכתחלה בלבד, [הכי] הוה ליה למימר, גוי לא ימזוג את היין. ועוד דבהא דבעא מיניה רב אסי מר' יוחנן (שם) יין שמזגו גוי מהו, אמר ליה אסור. ואם למזוג לכתחלה קאמר ועלה קא מהדר ליה אסור, הכי הוה ליה למימר, גוי מהו שימזוג את היין, וכלישנא דבעו מיניה מרב כהנא (נ"ט, א') גוי מהו שיוליך ענבים לגת, ועוד דגרסינן התם (שם) רב הונא בר אבא איקלע לבי גבלא חזא חמרא דמזגו גוים ושתו ישראלים, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה צא והכריז על יינן משום יין נסך. ומיהו היה באיפשר לדחות, דמצא בקעה וגדר גדר בה, שאפילו סתם יינן של ישראלים שבאותו מקום אסר, לפי שהיו מורגלין בכך והחמיר עליהם לאסור כל יינם ואפי' בדיעבד, אבל בשאר מקומות אם עבר ומזגו דילמא מישרא שרי. מכל מקום אין הדעת מכרעת כן, ועוד שלשון השואל מוכיח כן וכן לשון אסור שהשיבו מוכיח וכמו שאמרנו. והר"ם במז"ל כתב שאם עבר ומזג מותר, ולכאורה כעין ראיה יש לדבריו שהרי אמרו כאן בטעם האיסור, משום לך לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב, ומשמע דכל מקום שאמרו טעמא משום לך לך אמרין נזירא, שלא אמרו אלא לכתחלה, הא אם עבר ועשה מותר, וכדאמרינן התם (נ"ט, א') בעו מיניה מרב כהנא גוי מהו שיוליך ענבים לגת, אמר להו אסור משום לך לך אמרין נזירא, איתיביה רב יימר לרב כהנא גוי שהביא ענבים בסלים ובדורדרין, אע"פ שהיין מזלף עליהם מותר, אמר ליה הביא קאמרת אנא לכתחלה קא אמינא, אלמא כל מקום שאמרו משום לך לך אמרין נזירא, אינו אלא לכתחלה. ומיהו לאו ראיה היא, דהתם לא בעו אלא מהו להוליך, ועלה קאמר שאסור משום לך לך אמרין נזירא, אבל הכא ששאלו ביין שמזגו, ועלה קאמר להו אסור משום לך לך, אלמא אפילו מזגו אמר ליה דאסור משום לך לך. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא דהכא [אסור] אפילו בדיעבד, והתם שרי בדיעבד, וכאן וכאן טעמא חדא הוא ומשום לך לך אמרינן נזירא, יש לי לומר דבכל חד וחד איכא למיגזר ביה לפום מה שהוא, ובמזיגת יין קרוב [הדבר] הרבה שאם אתה מתיר לו למזוג היין במים, יבא שיצוק לו היין במים או שיהא רגיל אצלו להשקותו, ויגע בידו ביינו, אבל התם בהולכת ענבים לגת, אינו קרוב כל כך שאם תתיר לו בשעבר והוליך, שמא יגע בידו ביין שבגת, ולפיכך פעמים שהחמירו אפילו בדיעבד, ופעמים שהקלו שלא לאסור אלא לכתחלה, ואע"פ שכאן וכאן משום טעמא דלך לך אמרין נזירא. וכן נראה לי עיקר. ומיהו צריכין אנו לדעת אם נאסור אותו בנתינת מים כל שהוא, או ביותר מכדי מזיגה, או דוקא בכדי שיעור מזיגה בינונית כדשתו ליה רובא דאינשי. יש מי שאומר שלא אסרו מזיגת גוי אלא כדי שלא יהא רגיל אצלו להשקותו וכמו שאמרנו, וכיון שכן לא אסרו אלא בשמזגו בכדי להכשירו לשתיה, דהיינו כשיעור מזיגת בני אדם, אבל אם יצק מעט מים בחבית של יין, או שיצק שם מים מרובים ביותר מכדי מזיגת בני אדם, מותר, דאין כאן משום לך לך אמרין נזירא, שאינו מכשירו לו לשתיה, וכל כי הא לא שכיחא וליכא למיגזר בה. והביא הרמב"ן ז"ל מסעד להוראה זו, מדגרסינן בירושלמי (פ"ד, הי"א) ר' ירמיה בשם ר' חייא בר בא, יין שמזגו בחמין אסור, בצונן מותר יבא עלי שלא עשיתי מימי. ר' יוסי אזל לצור חמתון, שתן חמר וחמימין, וארמי מזג, אמר לון מאן שרא לכון. פי' יין שמזגו גוי בחמין אסור שהרי תקנו לשתיה ששתייתן בחמין היתה, ולפיכך אסור משום לך לך אמרין נזירא, שהרי תקנו לשתיה. ואם מזגו בצונן מותר, שלא תקנו לשתיה שאין דרכן למזוג אותו בצונן. ואע"ג דלא סמכינן אדבני מערבא במזיגת מים צוננין, חדא דהאידנא רגילי למישתי בצונן, ועוד דר' ירמיה אמר, יבא עלי שלא עשיתי מימי, ועוד דבגמרין סתם אמרו, יין שמזגו גוי, ולא פליג בין חמין לצונן, מכל מקום ניליף מיניה שלא אמרו אלא במכשירו לשתיה, כדרך שבני אדם מכשירין לשתיה, ומינה לחבית גדולה שאין דרכן של בני אדם למזגה ביחד, שאם שפך בה גוי מעט מים, מותר. והדעת נותנת שאפילו נתן בה כדי מזיגה, לפי שאין דרכן של בני אדם לעשות כן, ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ומיהו במזיגת כוס, בין שנתן בו כדי מזיגה או יותר מדאי או פחות ממזיגתו, בכל ענין אסור לפי שהוא ראוי להוסיף עליו יין או מים, וכך רגילות, ואיכא למיגזר ביה משום לך לך אמרין נזירא, אבל מזגו שלא בכונה ודאי מותר ואין כאן בית מיחוש, דלא גרע מכחו שלא בכונה דלא גזור ביה רבנן, ואפילו לשתיה.
<h2>דף נט.</h2>
הולכת ענבים לגת כיצד, גרסינן בפרק ר' ישמעאל בעו מיניה מרב כהנא [גוי] מהו שיוליך ענבים לגת, אמר להו אסור משום לך לך אמרין נזירא [סחור סחור לכרמא לא תקרב]. איתיביה רב יימר לרב כהנא גוי שהביא ענבים בסלים ובדורדרין, אע"פ שהיין מזלף עליהן מותר, אמר ליה הביא קאמרת, אנא לכתחלה קאמינא. ופירש הראב"ד ז"ל דאסור זה מפני שהיין נסחט בדורדרין, וכשהגוי שופך הענבים בגת, נשפך גם היין על ידו, ומשום הכי לכתחלה אסור ומשום לך לך אמרין נזירא, דגזרינן אטו שפיכת יין גמור, אבל בדיעבד שרי ואע"פ שיש יין הרבה מנתז על הענבים, דדיעבד לא גזרינן לפי שאינו מתכוין באותה שפיכה לשפיכת היין אלא לשפיכת הענבים, שהוא מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נמשך היין מהן, ואין דרכן של מנסכין כן. אלו דברי הרב ז"ל. ונמצא לפי דבריו, שגוים הללו שמוליכין עכשיו ענבים לגת, צריך ליזהר בהן אם אין ישראל מסייען. ומיהו בשישראל מסייען, מותר ואפילו לכתחלה דלא גזרינן דילמא שרו ליה כוליה עילויה דגוי, ואע"ג דגזרינן הכי ביין גמור, כדאיתא בפרק השוכר (ע"ב, ב') התם הוא דהוי חמרא מעליא ואי מישתלו ושרו עילויה, הוה ליה כחו של גוי ואסור, אבל הכא דאפי' כי שפיך ליה לחודיה, לית ביה אלא משום לך לך אמרין נזירא, ובדיעבד [שרי], כי מסייע ליה ישראל אפילו לכתחלה שרי, ולא גזרינן דילמא שרי ליה עילויה. והרמב"ן ז"ל פירש במוליך ענבים לגת שיש בו יין, ומשום גזרה שמא יגע ביין שבגת, והא דתניא בברייתא דמותבינן מינה אע"פ שהיין מזלף עליהן, על הענבים שבגת קאמר, וטעמיה משום דהוה ליה כזורק אבן לגת, דשרי רב אשי בשילהי פרק ר' ישמעאל (ס', ב') דכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. ובודאי לישנא דתוספתא מכרעא כהדין פירושא, דתניא בתוספתא (פ"ח, ה"ב) גוי שהיה מעלה ענבים בסלים ובדורדרין בגת, אע"פ שנפצן בגת והיין מנטף על גבי ענבים מותר.
<h2>דף נט:</h2>
נגיעה בידו בסבת כלי שנפל לו לתוך היין וכיוצא בו, והוא רוצה להצילו, בתחלת נגיעתו אינו אוסר בהנאה דמעשיו מוכיחין דלהצלת כלי שנפל [לו] לתוכו נתכוין, אבל מכל מקום אסור בשתיה דאין לך מגע גופו ומותר בשתיה. אבל אם לא אחזו בידו לאחר הצלתו של כלי כדי שלא יוכל לשכשך, אסור אפילו בהנאה, דלאחר מיכן נותן דעתו ומשכשך, ואוסרו אפילו בהנאה. דגרסינן התם ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא, אתא גוי שדא ידיה ונקטיה אמר להו רב אשי אקפוה לידיה כי היכי דלא לשכשך, וברצוה עד דשפייה. ולהתירו בהנאה קאמר, וכן פרש"י ז"ל ועיקר, דאי להתירו אפי' בשתיה קאמר, ומשום דלא שכשך ביה, כדעת מקצת מגדולי המפרשים ז"ל, קשיא לי אפילו כי אקפוה לידיה, מאי שנא מההוא דנגע בידיה בלא כונה בחמרא כי נחית מדיקלא, דאסרינן ליה בשתיה לכולי עלמא, ואע"ג דבלא כונה כלל הוה, ואי בדשכשך, ומשום דשכשך הוא דאסרוהו בשתיה, אם כן כיון דעיקר איסוריה משום שכשוך הוה, לא הוה שתיק גמרא מיניה, והוה להו למימר בהדיא [בהדי] דקא נחית נגע בחמרא ושכשך בידיה, אלא דכל מגע אי איפשר לו בלא שכשוך כלל, אלא אם כן נקטוה לידיה, כהאי עובדא דאתרוגא, וכל שמשכשך אסור בהנאה, ולא דמי למנתז את הצרעה ומטפח להעביר המרותחת, דהתם הא טעמא קאמרינן, דמוכחא מילתא מתחלה ועד סוף דלכונת מלאכתו קא מיכוין. ועוד דיקא לי נמי עובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי (נ"ח, א') דהוו יתבי וקא שתו חמרא, אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקינן, לבסוף איגלאי מילתא דגוי הוה, חד אסר אפילו בהנאה, וחד שרי אפי' בשתיה, אמר ר' יהושע בן לוי מאן דשרי שפיר שרי, אמר לך מימר אמר אי סלקא דעתך רבנן כי הני חמרא קא שתו, ואמרי לי תיב ואשקינן, אלא ודאי שכרא הוה. ואקשינן, והא קא חזי, ואוקימנא דבליליא הוה. ואקשינן והא [קא] מורח ליה, ופרקינן בחדתא. ואקשינן תו, ותיפוק לי דקא נגע ביה והוה ליה מגעו של גוי שלא בכונה ואסור, ואוקימנא דקא מוריק אורוקי, וכחו של גוי שלא בכונה לא גזרו ביה רבנן, אלמא כל שנגע בו אפילו בלא שום כונת יין, אסור בשתיה מיהא. ותניא (נ"ח, א') חרם גוי שהושיט ידו לתוך החבית וקסבר שהוא של שמן ונמצא של יין, זה היה מעשה ואמרו ימכר. ואם תאמר אם כן, הוה ליה לרב אשי למימר להו וברצוה עד דשפייה וזבנוה לגוים, כדאמרינן התם (ס', ב') בעובדא דחביתא דאיסתדיק, שרייה רפרם ואיתימא רב הונא לזבוניה לגוים, הא לא קשיא דזימנין דאמר לה הכין בהדיא, וזימנין אמר לה סתם ומסרוה לחכמים, דהא בעובדא דאשתקיל ברזא מיניה ואתא גוי ואנח ידיה עליה אמר רב פפא עד ברזא אסור, ואידך שרי. ופירושא דוקא שרי בהנאה, ואפי' הכי לא קאמר שרי לזבוניה לגוים.
כל מקום שאמרו במגע גוי וכחו שאסור בהנאה, לא אמרו אלא למכרו לאחרים אבל ליטול דמיו מאותו גוי שאסרו עליו, מותר, שאינו כמוכרו לו אלא כנוטל ממנו דמי נזקו. דגרסינן בפרק ר' ישמעאל אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל, שרי ליה למישקל דמי חמרא מיניה, מאי טעמא מיקלא קלייה. ויש ספרים דגרסי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בכונה, ויש מפרשים לפי גירסא זו דוקא בדנסכיה בכונה, הא אם היה סבור שהוא של עצמו ונסכיה, אסור דהא בישראל בכענין זה פטור, וכדאמרינן (גיטין נ"ב, ב') המטמא והמדמע והמנסך פטור. וליתא דהא מכל מקום קלייה ניהליה, אלא אפילו לאותה גירסא הכי פירושא, דנסכיה בכונת מגע שאסרו עליו בהנאה, אפילו הכי שרי למשקל דמיה מיניה, דאי נגע בו שלא בכונת מגע, אין צריך ליקח ממנו אלא אפילו לאחרים יכול למכרו, שהרי אינו אסור בהנאה. וזה נכון ועיקר.
נגיעה בידו ונראה שהוא מתכוין להצלתו של יין, אם יש שם ישראל שהיה יכול להצילו, וקדם הגוי והציל ונגע בו, אסור אפילו בהנאה שאילו לא נתכוון רק להצלת היין למה לו להצילו, שהרי יש ישראל שהיה יכול להצילו, אבל אם אין שם ישראל עמו שיכול להצילו כמותו, איפשר שהוא מותר בהנאה, דלא גרע ממדדו ביד או ברגל. וגרסינן התם בפרק ר' ישמעאל ההיא חביתא דאישתקיל ברזא מיניה, אתא גוי ואנח ידיה עליה, אמר רב פפא כל דבהדי ברזא אסיר ואידך שרי. כלומר הקלוח שבסביבות הברזא שנשתכשך בחזרת הקלוח, אי נמי בהנחת ידו על הקלוח אסיר אפילו בהנאה, ואידך שהוא למעלה מן הברזא ולמטה מן הברזא, שרי בהנאה. איכא דאמרי אמ' רב פפא כל דאתי בברזא אסיר ואידך שרי כלומר כל היין שלמעלה מן הברזא אסיר. וקסבר רב פפא להאי לישנא בתרא, דכיון שבדרך שהיא עומדת מוטה על צדה, יכול כל היין שעד הברזא להיות נגרר ויוצא דרך נקב הברזא, הרי הוא חבור למה שהוא כנגד הברזא, והרי הוא כמוהו ואסור אפילו בהנאה, אבל שלמטה ממנו שלא היה יכול לצאת דרך נקב הברזא, אינו חבור לו ומותר בהנאה. ומכל מקום אסור בשתיה דלא גרע מחבור נצוק. ורבינו חננאל ז"ל פירש אסור בשתיה ומותר בהנאה. ואינו מחוור, חדא דאתיא דלא כשיטת הגאונים ז"ל שפסקו בנצוק לאסור, ובודאי מה שלמטה מן הברזא לא גרע מנצוק, וטפי ודאי הוי חבור מה שלמטה, ליין שלמעלה מן הברזא ששוכב עליו, מחבורו של נצוק, ואפילו למאן דשרי בנצוק משמע ודאי דבכל כי הא מודה דהוי חבור, והאיך איפשר שיהיה מה שלמעלה אסור בשתיה, ומה שלמטה ממנו השוכב תחתיו, יהא מותר בשתיה, אין זה נכון. ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה מדתניא במסכת טבול יום [בתוספתא] בפרק שני (ה"ב), חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה, ור' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה. מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו, משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו, אבל מן הצדדין, יעלה באחד ומאה. פי' לפי שהמשקין מעורבין ואותו קלוח דבהדי ברזא שהוא טמא מעורב עם היין האחר, הילכך יעלה באחד ומאה, כאותה ששנינו (תרומות פ"ה, מ"ד) סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה תרומה טהורה, בית שמאי אוסרין ובית הלל אומר תעלה באחד ומאה. ושמעינן מינה דלגבי יין נסך נמי ימכר, ולהתירו בשתיה אי איפשר דאיסור תערובת מיהא איכא, כדקתני בתוספתא, ועוד תניא בתוספתא דמאי (פ"ח, הי"א) קרא שם בשולי החבית לא ישתה מפיה, לפיה לא ישתה משוליה, לפי שהם מעורבין ואם אפילו לאסור דמאי הקל חוששין למשקין מעורבין, כל שכן לאיסור יין נסך החמור, כן כתב הראב"ד ז"ל ועיקר.
ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל, דלית הלכתא כרב פפא, משום דאוקימנא לה בגמרא כתנאי, דתניא חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה, ונגע טבול יום אפילו במקצתה, טמאה. ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה, מן הצדדין טהורה ואתיא רב פפא כר' יהודה, וקימא לן כרבנן, דרבים נינהו. ואינו מחוור, דאדרבה דוק מדרב פפא דהלכתא כר' יהודה, הואיל ופסק רב פפא דהוא אמורא, כוותיה, וכן כתב הרב בעל התרומות, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל כלישנא בתרא דרב פפא, דעד ברזא אסור מברזא ולתחת שרי. ונראה לי עוד ראיה ממעשה דבת גושתא, דגרסינן התם בפרק השוכר (ע"ב, ב') ההוא גברא דאסיק חמרא בגושתא ובת גושתא, ואתא גוי ואנח ידיה אגושתא, אסריה רבא לכוליה חמרא, ואמרינן שמעת מינה נצוק חבור, ואהדרינן שאני התם דכוליה אגושתא ובת גושתא גריר, אלמא כל שנגרר אחר מגע ידו, הכל חבור וכאילו נגע בכולו. וכבר כתבנו, שהמעשה הזה דוקא כשהיה באיפשר להצילו על ידי ישראל, וקדם הגוי והציל, אבל אם לא היה שם ישראל שיוכל להצילו, כולו מותר בהנאה, דמעשיו מוכיחין דלכונת הצלה הניח ידו עליו, ולא לנסך, והוה ליה כמדדו דמותר בהנאה, ועוד יתבאר לפנינו. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל, שאם תחב הגוי ברזא בנקב החבית, ועבר הברזא עד חלל החבית, או שנתן אצבעו בנקב ועבר עד החלל, הכל אסור, למטה כלמעלה, לפי שכל שנוגע בחלל הוה ליה למה שלמעלה, כנוגע בשוליה שלא ישתה מפיה, ולגבי מה שלמטה הוה כנוגע בפיה שלא ישתה משוליה, ואפילו לר' יהודה, אבל אם לא עבר לחלל, אע"פ שנגע במה שהוא כנגד עובי הנקב, אינו אוסר בהנאה מה שלמטה, דהוה ליה כמצדיה, וזו היא דרב פפא. וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות, שאם הסיר גוי הברזא והיתה הברזא נוגעת בחלל, הכל אסור, שאי איפשר שלא ינדנד היין בראש הברזא. והרמב"ן ז"ל כתב שאם החבית סתומה במגופה, והסיר הגוי המגופה, אע"פ שאין היין משתכשך בכל כלל, כל היין אסור בשתיה דהוה ליה כמוריק אורוקי, והוה ליה כחו של גוי בכונה ואסור בשתיה, כמו שיתבאר. אבל אם סרה המגופה מכחו שלא בכונה, מותר אפילו בשתיה, דכחו שלא בכונה לא גזרו בו כמו שיתבאר.
<h2>דף ס.</h2>
גרסינן בפרק ר' ישמעאל (ס', א') אמר רב פפא גוי נקיט דנא וישראל נקיט כובא וקא מוריק, חמרא אסור, מאי טעמא כי קא אתי מכח גוי קא אתי. פי' ואסור אפי' בהנאה דכחו של גוי בכונה, אוסר אפילו בהנאה. ישראל נקיט דנא וגוי נקיט כובא וקא מוריק, חמרא שרי ואי מצדד אצדודי אסור. ופרש"י ז"ל דבמליא מיירי דחיישי' דאדמצדד נגע ביה. והראב"ד ז"ל פי' דבצדוד הכובא אי איפשר שלא ירבה בשפיכתו, וכגון שהדנא סמוכה על דפני הכובא והוה ליה כחו של גוי ואסור. ואינו מחוור דכח גוי וכח ישראל מעורב בו בדיעבד מיהא, מותר לגמרי. ויש מפרשים דחיישינן דאדמצדד נגע בדפני הכובא לקלוח היין היורד, והוה ליה מגעו על ידי דבר אחר, ושמא מתכוין הוא לכך והילכך אסור. והרמב"ן ז"ל פירש דמשום דמשכשך הוא בכונה נאסר. ואע"ג דאמרינן בגוי דדרי כובא חסיר שרי, התם משום דלא ניחא ליה בקרקושיה דילמא משתפיך עליה, ומשום הכי לא חיישינן ושרי. וגם הר"ם במז"ל כן נראה שפירש, שאפילו לא נגע כל שהוא מנדנדו אסור. ואינו מחוור כלל שלא מצינו שכשוך אוסר ביין אלא בנוגע בין בעצמו בין בגופו, בין על ידי דבר אחר, אבל במגביה כלי או מוליכו ומקרקשו לא, שאין דרך המנסכין כן כלל. וכן כתב הראב"ד ז"ל ועיקר. ונראה לי שזה מוכרע מברייתא דקתני (ע"ב, ב') המערה מחבית לחבית קלוח היורד משפת החבית ולמטה, אסור. ואוקמה רב ששת בפרק השוכר (שם) בגוי המערה, דאתי מכחו וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן, דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. ועל כרחין אי איפשר לו לגוי לערות ושלא ישכשך מה שיש בפנים, ואפילו הכי שרי, אלמא שכשוך בלא שפיכה אינו עושה יין נסך כלל.
גוי המסייע לישראל להוריק היין מכלי אל כלי כיצד, גרסינן בפרק השוכר (ע"ב, ב') אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לגוים, לא ליקרב גוי לסיועי בהדייכו דילמא משתליתו ושריתו ליה עלויה, וקא אתי מכחו ואסור. ופירש הראב"ד ז"ל ודוקא דבעו לשפוכיה, אבל היכא דלא בעו לשפוכיה, מותר להוליכה אפי' הגוי לבדו אי חסיר הוא, או בענין שלא יוכל ליגע ביין. ויש ספרים דגרסי בפרק ר' ישמעאל (ס', א') אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא, כי דריתו חביתא דחמרא, לא תקרויה לגוי לסיועי בהדייכו, דילמא אגב אורחיה רמיתו עליה, והוה ליה כח גוי ואסור. ולספרים דגרסי ליה, הכי מפרשינן ליה כי האי כשהיה דעתן לשפכו והיה משיאן עצה טובה, שלא יסייע גוי [בהולכתן, שמא יסייע הגוי] גם בשפיכתן, ויטילו כל הכלי על הגוי, והוה ליה כחו של גוי לבדו ואסור. והרחקה יתירה קאמר, אבל אם אין דעתו לשפכו מיד על ידי הכתפים, אין בזה שום חשש, ומותר אפילו לכתחילה. ומיהו אפילו סייע הגוי בשפיכתו, כל שכח ישראל מעורב בו ונזהר הישראלי שלא יטיל הכלי [על הגוי], מותר בדיעבד, דהא דילמא מישתליתו ושריתו עילויה קאמר, ולכתחלה קאמר וכן פסק הר"ם במז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דאפילו בדיעבד אסור והכין משמע בגמרא דבני מערבא, וכתבו הרב רבינו חננאל ז"ל בפירושיו, דגרסינן התם בפרק השוכר גמרא נטל את המשפך (פ"ה, ה"י) ישראל תופש בנאד וגוי מערה, סברין מימר דברי הכל מותר, ר' שמעון אומר כל גרמא אמר שאסור פעמים מרפה ידיו, ונמצא כל הערוי מחמת הגוי. ואהין דמרגיל זיקא מעיל לרע, אין בו משום מערה מכלי לכלי. ומכל מקום מלשון גמרין לא משמע הכין, והילכך נראה לי דבדיעבד מותר, וכמאן דסברין מימר, בירושלמי דברי הכל מותר, ואי נמי הא דירושלמי לא מותר ואסור [בדיעבד] קאמרי, אלא סברין מימר דאפילו לכתחלה שרי הואיל וכח ישראל מעורב בו, ואתא ר' שמעון ולימד דכל גרמא אמרי דלכתחלה אסיר, משום דפעמים מרפה ידיו ונמצא כל הערוי מחמת גוי וגם זה נכון לפי דעתי.
ואמר רב פפא גוי דרי זיקא וישראל אזיל אחוריה, כך גריס הרב אלפסי ז"ל, חסיר אסיר משום דמקרקיש [ליה], מליא שרי משום דלא מקרקיש. כובא איפכא. רב אשי אמר זיקא בין מלא בין חסר שרי, אין דרך ניסוך בכך. כובא, מליא אסיר חסיר שרי. יש מפרשים זיקא, נאד קשור, ואין דרך מנסכין כן בשכשוך יין שבכלי קשור, שאינו יכול להכניס ידו שם, אבל אם היה נאד פתוח שיכול להכניס ידו בפנים, אסור, ואע"פ שלא הכניס ידו בפנים, דכל דמשכשך בכלי שראוי להכניס ידו בפנים, הרי זה שכשוך ואסור. וכובא חסיר נמי שרי ופרש"י ז"ל דאע"ג דאי איפשר לו בלא קרקוש מעט, אפי' הכי שרי דלא ניחא ליה בקרקושיה דילמא מישתפיך עליה ואפילו מישתפיך הוה ליה כחו שלא בכונה ושרי, אפילו בשתיה. אבל מליא אסיר דילמא נגע בחמרא. ומיהו דוקא בשתיה אבל בהנאה שרי, ואע"ג דבשאר ספיקי מגע דבכוליה פירקין דהשוכר, אסירי בהנאה, הכא כיון דישראל אזיל אחוריה ולא חזא דנגע ביה, ועוד דאיהו במלאכתו עסוק לא חיישינן למגעו בכונה, משום דנתפש עליו כגנב בכך, אבל למגעו שלא בכונה חיישינן והילכך אסור בשתיה אבל לא בהנאה, ולזה הפירוש הסכים גם הרמב"ן ז"ל. ולפי דבריהם הא דגרסינן בירושלמי (פ"ה, ה"י) אהין דמרגיל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי [אל] כלי היינו דוקא בזיקא קשורה. ואינו מחוור בעיני, חדא דהא סתמא קאמרי בין בגמרין בין במערבאי זיקא שרי, ולא אמרו זיקא קשורה, ועוד אדמיפלגי בין זיקא לכובא ליפלוג וליתני בזיקא גופיה, בין קשור לשאינו קשור, ועוד דמה לי כלי סתום מה לי כלי פתוח אם דרכן לנסך בקרקוש דכלי בלא נגיעה ממש, מה להם בין פתוח לסתום. ומסתברא דזיקא שרי משום דאין לחוש לנגיעתו שאין מוליכין אותו לעולם ופיו פתוח אלא או קשור או אוחז בפיו כדי שלא ישפך, ואי משום קרקושו אין דרך נסוך בכך לנסך בקרקוש כלי, בין פתוח בין סתום, אלא אם כן מכניס ידו ומשכשך בגופו של יין באחד מאיבריו, או על ידי דבר אחר. וכובא חסיר שרי, דכל שהוא נושאו על כתפו אי איפשר לו ליגע בו בידו, ולשמא הטה ונגע לא חיישינן, דהא אזיל ישראל אחוריה וחזי ליה, ואיהו נמי מיסתפי דילמא חזי ליה ישראל בהטותו, ויתפש בו בכך כגנב, אבל מליא אסיר דילמא נגע ביה. ואיפשר דאפילו מליא אינו אסור בהנאה וכדברי רש"י ז"ל, וטעם נכון פירש בו וכן פר"ח ז"ל [והראב"ד ז"ל], טעמא דכובא מליא משום חשש נגיעה. ואע"פ שפירש בתשובה דטעמא לאו משום חשש נגיעה, אלא משום דילמא מישתפיך מיניה, מה שפירש כאן בפירושיו יותר נכון ועיקר. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם הראב"ד ז"ל, דכובא מליא דאסיר דוקא בדאזיל ישראל אחוריה, דלא מצי מנטר ליה, אבל אזיל בהדיה בצדו, דמצי מנטר ליה שפיר, אפילו מליא נמי שרי, דהא חזי ליה דלא נגע. וזו היא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל שגורס ואזיל ישראל אחוריה, וכמו שכתבנו למעלה, ולא גרסינן ואזיל ישראל בהדיה. וכן כתב הראב"ד ז"ל בעצמו בפרק השוכר גבי שפוכאי. וכתב בעל התרומות ז"ל אם נושאה במוט, ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונה, מותר בשתיה ואפי' מה שיצא לחוץ. וכן פירש רבינו שמואל ז"ל. ונראה שזה פשוט דכחו שלא בכונה לא גזרו ביה רבנן, ואפילו נושאה על כתפו כל שיצא ונשפך שלא בכונה מותר, וכל שכן כשנושאין על כתפיהן חבית נקובה, והיין זב מעצמו שהוא מותר שהרי היין אינו זב מכחו, ואפי' בנדנודו אינו מרבה בשפיכתו, ואפילו [היתה] מונחת על גבי קרקע היתה מטפטפת או מוציאה, כדרך שהיא מטפטפת ומוציאה עכשיו כשהיא מונחת על כתפו, ואין כאן כחו כלל, וקרוב אני לומר בכל כי הא, דאפילו ידע גוי דחבית מטפטפת ומוליכה, מותר ואפילו בשתיה, דאין כאן כחו כלל כמו שאמרנו, אלא שצריך להתישב בזה להורות בו הלכה למעשה. ולענין נעורת שתוחבין בכובא או בגיגית בזמן שהיא מטפטפת, כתבו בשם רבינו שמואל ז"ל שאסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדק בחבור השולים לסתום מפני שנוגע ביין. ובשם רבינו יצחק ז"ל דבסביבות השולים מקום שמתחברין אל דפני החבית אם יוצא משם יין מותר לתחוב שם נעורת על ידי גוי לפי שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדפני הגיגית.
כח כחו אסור ככחו, דגרסינן בפרק השוכר מעצרתא זיירא, רב פפי אסר ורב אשי שרי, ואיתימא רב שימי בר אשי שרי. ואמרינן עלה, בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בכח כחו. הוה עובדא ואסר ר' יעקב מנהר פקוד בכח כחו, וקיימא לן כר' יעקב מנהר פקוד, דמעשה רב וכן פסק ר"ח ז"ל. והאי מעצרתא זיירא דקאמרינן אע"ג דבההיא שעתא דקא עצר, אכתי ענבים נינהו ולא יין, ובשעה שהיין זב, לא כחו איכא ולא כח כחו איכא, אפילו הכי אסרוהו, כיון שמכח כחו הוא נמשך. וכח כחו דקאמרינן דאסור, הוא הדין לשלשה וארבעה כחות שאסור. ואם סייע ישראל בגלגל, בזה נסתפקו חכמי הצרפתים ז"ל, היכא דגוי סגי וישראל המסייעו לא סגי אם נאסור בזה ואמרינן מסייע אין בו ממש, ואע"ג דכחו וכח ישראל מעורב בו, נראה דשרי מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי (ע"ב, ב') כי שפכיתו חמרא לגוים, לא ליקרב גוי לסיועי בהדייכו דילמא מישתליתו, ושריתו עילויה וקא אתי מכחו ואסור. דאלמא כשבא מכח שניהם מותר, ומסתברא שהוא מותר דלמה נעשה את הגוי עיקר וישראל מסייע, אדרבה, נעשה ישראל עיקר, והגוי מסייע דבשל דבריהן הולכין בו להקל.
<h2>דף ס:</h2>
מגעו על ידי דבר אחר להצלת היין, אם יש שם הוכיח גמור שאינו מתכוין אלא להצלה, מותר נמי בהנאה ואסור בשתיה, דגרסינן בפרק ר' ישמעאל ההיא חביתא דאיסתדיק לארכה, אתא גוי חבקה, שרייה רפרם ואיתימא רב הונא בריה דר' יהושע לזבוניה לגוים והני מילי לארכה, אבל לפותיא מעשה לבנה קא עביד. פי' לארכה אסור בשתיה משום דהוה ליה שכשוך הנכר על ידי דפני החבית, ולפיכך אסור בשתיה, ומיהו מותר בהנאה דמעשיו מוכיחין הוכיח גמור, שאינו מתכוין אלא להצלת היין, דאילו לא חבקה היה הכל נשפך לארץ, והוה ליה כמדדו בקנה. ואינו דומה לעובדא דרב פפא (נ"ט, ב') דחביתא דאשתקיל ברזא מינה, ואמר רב פפא עד ברזא אסיר כלומר ואפילו בהנאה, דהתם בשאינו מוכיח גמור שמתכוין להצלת היין וכגון דאיכא ישראלים דאיפשר להציל על ידיהם, והכא בשאי איפשר להציל מהרה על ידי ישראל, עד שלא ישפך היין וכמו שכתבנו למעלה, גבי ההיא דרב פפא. אבל לפותיא שאינה מקלחת אלא שהיין מטפטף מעט, והוא מהדקה, מותר אפילו בשתיה דמעשה לבנה בעלמא [הוא] דקא עביד, שזה אינו משכשך היין כלל ולא מנדנדו, ולפיכך מותר ואפילו בשתיה. ומיהו נראה לי, דאנו אין לנו מגע בין על ידי עצמו בין על ידי דבר אחר בכונה, ומותר בהנאה, אלא אלו בלבד שמנו חכמים, דהיינו מדדו בין ביד בין ברגל, וכל שכן בקנה, או שהתיז את הצרעה או שטיפח על פי החבית המרותחת, וכן זו של חבית שנסדקה, אבל כל מקום אחר שלא מנו חכמים, אין לנו להתיר מאמד הדעת לומר זה אינו מתכוין לנסוך, דהא אגרדמים, אע"פ שהיה נראה שאינו מתכוין אלא למלאכתו, ואפילו הכי אמרו (נ"ח, א') שאסור בהנאה. ורבא נמי הוה טעי בהא, דסבירא ליה דההוא דהכניס ידו בכלי ואמר והאי לאו חמרא הוא, שזה מוכיח שאינו לכוונת ניסוך, ואפילו הכי איתותב. וכן נראה לי גם מדברי הראב"ד ז"ל.
מגעו על ידי דבר אחר, אם בכונת יין נגע בו, אסור אפילו בהנאה, דתנן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה, זה היה מעשה ואמרו ימכר. דאלמא דוקא בכי הא דמעשיו מוכיחין דשלא לכונת ניסוך, אלא למלאכתו, הוא שאמרו ימכר, הא לאו הכי אפילו בהנאה אסור.
מגעו על ידי דבר אחר בשמעשיו מוכיחין שהוא מתכוון למלאכתו, ולא לנסוך, אם מוכיח גמור הוא אע"פ שנוגע בו בכונת מגע ובכונת יין, מותר בהנאה ואסור בשתיה, והיינו מתני' דמדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה, ותנן כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר. ואע"ג דר' שמעון מתיר אפילו בשתיה, הא אסיקנא בגמרא (שם) דלית הלכתא כר' שמעון, ולפי מה שכתבנו למעלה הוא הדין למדדו ביד, שזה מוכיח גמור הוא שאינו לנסוך.
נגיעה בידו ובכל גופו באונס גמור, כל היכא דנאנס מתחלה ועד סוף, נראה שהוא מותר בהנאה. וכגון שנתקל ונגע בידו לתוך היין, ונתגלגל חוץ ליין וכיוצא בזה, אע"פ שהיה רואה עצמו נופל ליין, הרי זה אסור בשתיה ומותר בהנאה. והיינו דתנן נפל לבור ועלה כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר, אבל אם נאנס מתחלתו, ולאחר עבור האונס נמצא עדיין נוגע בו, אסור אפילו בהנאה, וכדאמר רב פפא (שם) על ההיא מתני' דנפל לבור ועלה, לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור, לומר דלאחר עבור אונסו יהיב דעתיה ומנסכו. ואם תאמר אדרבה, דוק מינה דמותר בהנאה מדמפרש רב פפי טעמא התם (שם) משום דכיון שנפל לבור ועלה חי, דומה עליהם כיום אידם, דאלמא משום דנאנס אונס קרוב למיתה וניצל, הוא דמודה כיום אידם ומנסך, הא בשאר אונסין לא, נראה לי דהתם לאו למעוטי שאר אונסין דעלמא דלאו קרובים למיתה, אלא התם טעמא קא יהיב, שלא תאמר כיון שנפל לבור וקרוב למיתה הוא, בהול הוא ואפי' עלה חי לא רמי אנפשיה לנסך, קמ"ל דכיון דניצל, דמי עליה כיום אידו ויהיב דעתיה ומנסך, וכל שכן בעלמא דאינו נאנס כל כך, שהוא נותן דעתו ומנסך ואוסר אפילו בהנאה, כך נראה לי.
גוי שזרק אבן או כיוצא בו לבור של יין, מותר אפי' בשתיה. דגרסינן בפרק ר' ישמעאל אמר רב אשי כל שבזב טמא, בגוי עושה יין נסך, וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. ופיר' דבזב אינו מטמא בזריקתו, דכל אשר יגע בו הזב טמא כתיב וזריקה לאו נגיעה היא. ואותביה רב חייא לרב ממתני' דפרק ר' ישמעאל דקתני נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה [בבית שאן] והתירוהו, כלומר אפילו בשתיה. בחמתו אין שלא בחמתו לא, ופריק התם דקא אזיל מיניה מיניה, ואי שלא בחמתו היינו חוששין שמא יהיב דעתיה ונגע, אבל השתא לא חיישינן, אבל אי לא אזיל מיניה מיניה, אפילו שלא בחמתו מותר ואפילו בשתיה, דהא בכל כי הא בזב טהור.
ומיהו הא דאמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, וכל שבזב טהור, בגוי אינו עושה יין נסך, לאו כללא הוא לכל מילי, שהרי בזב היסיטו טמא, ובגוי אינו עושה יין נסך. דגרסינן התם בפרק ר' ישמעאל (ס', א') אמר רב פפא גוי דרי זיקא וישראל [אזיל] בהדיה, חסיר אסיר, משום דמקרקיש ליה, מליא שרי וכולה כדאיתא התם, והיסט במגע בית הסתרים כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור, דהיסט בית הסתרים היא ואינו מטמא וכדילפינן (נדה מ"ג, א') מוידיו לא שטף במים, ובגוי עושה יין נסך. אלא לא בא רב אשי כאן אלא לענין זריקה בלבד, דבשלא בחבורין היא ובזב טהור, ובגוי אינו עושה יין נסך אלא כדאזיל מיניה [מיניה] ושלא בחמתו, דחיישינן דילמא יהב דעתיה ונגע. וכן הלכה וכן פסק רבינו שמואל, וכן חכמי הצרפתים ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל השמיטה, וכתב הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל דנראה שהוא ז"ל סובר דרב אשי לית ליה גזרה בכחו ביין נסך, וכדאמר איהו גופיה לעיל במעצרתא זיירא (ס', א') ללישנא קמא, דאפילו בכחו שרי ולדידיה אפילו מוריק אורוקי ואפילו בכונה שרי. והילכך לדידיה זריקה נמי דלאו נגיעה היא, אע"ג דאיכא כחו שרי, ולית הלכתא כוותיה בכחו. והילכך אף בזריקה כן, והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי. ואין טעמו של רבינו ז"ל מספיק בעיני, דהא בלישנא בתרא דמעצרתא אמרינן דאפילו רב אשי לא פליג בכחו דאסיר, אלמא אע"ג דמודה במוריק דאסור, בזורק שרי דאלמא לא דמיאן, ורב אשי מודה במוריק ומתיר בזורק, דזורק לאו כחו הוא והלכתא כרב אשי, וכן עיקר.
<h2>דף סב.</h2>
כדרך שאסרו סתם יינן בהנאה, כך אסרו שכרו. דתנן בפרק השוכר [את הפועל] השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. [שכרו] לעשות [עמו] במלאכה אחרת, אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר. ואסיקנא בגמרא דהוא הדין לסתם יינן, דגרסי' התם (ס"ב, ב') איבעיא להו שכרו לסתם יינו מהו, מי אמרינן [כיון] דאיסוריה חמור הוא כיין נסך, שכרו נמי חמור, או דילמא הואיל וטומאתו קלה, שכרו נמי קיל. ת"ש דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינן ויהבי ליה חיטי באגריה, אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל קלינהו וקברינהו בקברי, אלמא אפילו סתם יינו שכרו חמור, כשכר יין נסך ממש. ואע"ג דשכר איסורי הנאה דעלמא שרי בדיעבד, וכדתנן בקידושין (נ"ו, ב') גבי ערלה וכלאי הכרם, מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ואפילו שביעית שתופסת דמיה שכרו מותר, אפילו הכי קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך כדאיתא התם (ס"ב, א'). ירושלמי (פ"ה, ה"א), נתן לו קרקע בשכרו, בכל אתר את מר אין נאסר, וכאן את מר נאסר. נתן לו בהמה בשכרו, בכל אתר את מר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר, וכה את מר דבר שיש בו רוח חיים נאסר, הכל אסור אינו אסור אלא כדי שכרו. היה עושה [עמו] בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. ולאו דוקא בשוכר עצמו לעשות ביין נסך, אלא אפילו שכר חמורו וכליו לעשות הגוי בעצמו בהן ביין נסך, שכרו אסור וכמעשה דההוא ארבא דכתבינן. ותנן (ס"ב, א') השוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרה אסור. שכרה לישב עליה אע"פ שהניח לגינו עליה שכרה מותר.
<h2>דף סג.</h2>
יש דברים שהן כאילו קנה ישראל יין נסך, ומכרו אע"פ שלא קנאו ולא בא לידו ממש, ולא מכרו. כיצד, שנינו בברייתא בפרק השוכר (ס"ג, א') אומר אדם לחמריו ולפועליו צאו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך. ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע, חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך. ואוקמה רב חסדא, בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוזופיה קני ליה דינר גביה. ואקשינן עליה אבל חנוני שאינו מקיפו מאי, מותר, אי הכי אדתני אכלו בדינר זה, ליפלוג וליתני בדידה, בד"א בחנוני המקיפו אבל בחנוני שאינו מקיפו מותר, אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו, אע"ג דמשתעבד כיון דלא מיחד שעבודיה, לא מיתסר. מהכא משמע דאי מיחד ליה שעבודיה מיהא, מיתסר. וכן פסק הר"ם במז"ל. וקשיא לי דהא גוי אינו קונה [דינר] דייחד לו ישראל בנתינת היין עד שימשוך הדינר, ואם כן יחוד זה לא מעלה ולא מוריד, דשעבודא בעלמא הוא בלחוד דאיכא, ומדוחק יש לי לומר דהא דקאמר כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר, לאו למימרא דביחוד בלחוד מיתסר, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר, דכי לא מיחד ליה לא משכחת דמיתסר בשום צד, ואפילו בחליפי כלי, ואי נמי באגב, אבל הכא לא שנא ייחד ולא שנא לא ייחד, שעבודא בעלמא הוא דאיכא ושרי וזה שלא כדברי הר"ם במז"ל. ורב פפא אוקמה בשהקדים לו דינר. ובהא דרב פפא נמי קשיא לי, דכי הקדים לו דינר מאי הוי דהא מדיהביה ניהליה קנייה גוי, דסתמא דמילתא לאפוקי יהביה ניהליה, ובשעת נתינת המעות איסורא ליכא, דהא לא שקלי יין נסך וכי שקלי פועלים לבתר מיכן יין נסך, דינר ליתיה דישראל, ולאו דמי יין נסך הוא, והוה ליה כנתן לה טלה באתננה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר, ולפיכך נראה לי דהא הקדים לו דינר דקאמר, לא להוציאו הקדימו לו אלא דליהוי גביה עד שיתן יין לפועליו, ויזכה בו בכדי מה שיתן לפועליו, לפי שאין בעל הבית יודע עדיין כמה יטלו פועליו, ולפיכך מקדים לו כדי לחשב עליו באחרונה, והיינו דקאמר צאו וטלו ושתו ואני פורע, ואני מחשב מיבעי ליה, דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב, אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה יטלו פועליו ויחשב עמו באחרונה, ואע"ג דלא פירש רב פפא כגון שהקדים לו דינר ושלא להוציאו, היינו משום דסתמא כל שמקדים דינר בדבר המסופק שמא יקח שמא לא יקח, אי נמי בדבר המסופק כמה יקח וכמה לא יקח, סתמו כפירושו שלא יוציא לעצמו עד שעה שיקח, וכדאמרינן גבי אתנן (ס"ב, ב') נתן לה ואחר כך בא עליה, אתננה מותר. ואקשינן נתן לה ואחר כך בא עליה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה איסור, ופרקינן דאמר ליהוי גביך ואי מיצטריך לך קני מעכשיו. דאלמא מסתמא כל דלא אמר לה אי מצטריך לך קני מעכשיו, דעתיה דאיניש בכל כל הני, כי מקדים דמי לא מקני להו לאפוקינהו מהשתא, עד דשקיל זיבונא. ואם תאמר, והא בפלוגתא דמשיכה בגוי קונה או אינה קונה, דאפליגו בה בפרק השוכר (ע"א, א') אמר רב אשי משיכה בגוי אינה קונה, ואקשינן עליה (ע"ב) מיהא דתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין וכו', ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי דמיו מותרין, דהא לא קני ליה גוי עד דיהיב דמי, ומדרמי בכליו הוה ליה יין נסך וכי קא שקיל דמי יין נסך קא שקיל, ופריק בשהקדים לו דינר, דאלמא כל מאן דאקדים דינר, לפרעון יהביה ניהליה מהשתא, לא קשיא דהתם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצור, והילכך כל כי הא, כי מקדים לו לאפוקינהו מהשתא יהבינהו, וכדאמרינן התם (שם) כיון דפסק סמכא דעתיה, כלומר זכה מהשתא בדינר וכל ההיא סוגיא דהתם בהכי רהטא כך נראה לי. ורב אשי אוקמה להא דשתו ואני פורע, בשנטל ונתן ביד. ומסתברא דרב אשי לא פליג אדרב פפא, אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא ליה לאוקמתא דרב פפא, משום דאני מחשב מיבעי ליה, ואיתא לדרב פפא ואיתא לדרב אשי, הילכך בין בשהקדים לו דינר ולא לאפוקי מהשתא, ואי נמי בשנטל ונתן ביד אסור, הא לאו הכי ולאו הכי מותר.
<h2>דף סג:</h2>
אע"פ שאמרו שאם אמר לו לעתותי ערב העבר לי חבית זו, שכרו מותר, וכן באומר לו מאה חביות כל חבית בפרוטה, או מאה חביות בחמשים פרוטות, מכל מקום אסור לעשות כן. ואפילו לשמור אותו בחנם ואפילו למזוג ממנו בפני הגוי, דאם שומרו ואפילו בחנם, מכל מקום רוצה הוא בקיומו שלא יגנב ברשותו ושלא יאבד, וכל שרוצה בקיומו אסור. דגרסינן בפרק השוכר יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו ויתבי וקא מיבעיא להו, שכרו לשבור ביין נסך מהו, כיון דרוצה בקיומו אסור, או דילמא כל למעוטי התפלה שפיר דמי, אמר להו רב נחמן ישבור ותבא עליו ברכה. אלמא כל שרוצה בקיומו שלא לאבדו אסור. וכל שמוליך בחנם נמי אסור, דתניא בתוספתא (פ"ח, ה"ד) השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני, אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן, שכרו מותר. ולעתותי ערב, טובת הנאה בעלמא הוא, שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכרו. וגרסינן בירושלמי (פ"ה, ה"א) היה עושה עמו בטובת הנאה, אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. ואני תמיה אם כן, אפילו לעתותי ערב מפני מה כל שכרו מותר, תיפוק לי שהרי עשה עמו בטובת הנאה, ואתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכר אותה שעשה עמו בטובת הנאה, ויש לומר דלדעת הירושלמי מה שאמרו במשנתנו, כל שכרו אסור ובטובת הנאה דהיינו נמי לעתותי ערב, כנגד אותה חבית אסור והשאר מותר. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפיכך אסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לגוי.
<h2>דף סד.</h2>
ולענין דמי יין נסך שביד גוי או שביד ישראל, גרסינן בפרק השוכר הדור יתבי וקא מיבעיא להו דמי ע"ז ביד גוי מהו, מי תפשי ביד גוי דמיה או לא, אמר להו רב נחמן מסתברא דמי ע"ז ביד גוי מותרין, דתניא ישראל שנושה בגוי מנה מכר ע"ז והביא לו, יין נסך והביא לו, מותר. אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך, או יין נסך ואביא לך, אסור. מאי שנא רישא ומאי שנא סופא, סופא משום דהוה ליה כרוצה בקיומו [וכל הרוצה בקיומו] אסור. הא דקתני המתן עד שאמכור יין נסך ואביא לך אסור, יש מפרשים דדוקא בדשויה ניהליה אפותיקי, דרוצה בקיומו להנאתו, הא לאו הכי שרי, דאין זה רוצה בקיומו. ותדע לך דתנן בפרק השוכר (ע"א, א') אומנין ישראלים ששלח להם נכרי חבית של יין נסך, מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. ויש דוחים, דשאני התם שהישראלים לא פסקו עם הנכרי על שכרם, אלא ששגר להם חבית של יין שוה דינר, ואמרו לו, עד שאתה משגר לנו יין שוה דינר, תן לנו דינר. ותדע שאילו היה הפרש בין שויה אפותיקי ללא שויה אפותיקי, אדמפלגי במכר והביא, והמתן עד שאמכור ואביא, ליפלגו בהמתן ואמכור, בין שויה ניהליה אפותיקי לדלא שויה אפותיקי. והראב"ד ז"ל כתב דנראה דכשהיה בידו לנוגשו ומדעתו ומרצונו המתין לו עד שימכור ויביא, אסור. אבל אם לא היה בידו לנוגשו, ועל כרחו המתין לו, הרי זה מותר. ומיהו לדעת הגאונים ורש"י ז"ל שאמרו דאין הגוים עכשיו בקיאין בטיב ע"ז, ואין מגען אוסר בהנאה, אפילו בהמתן ואביא לך מותר, אבל אנו אין אנו נוהגין כן ועם כל זה נהגו היתר בדבר זה, ואין בידי טעם נכון על מה סמכו, אחר שאנו אוסרין מגען בהנאה, שלא כדברי הגאונים ז"ל. ומכל מקום אחר שהגאונים ורש"י ז"ל מתירין מגען בהנאה, בהמתן ואביא אין כח בידינו לאסור עליהם.
<h2>דף סה.</h2>
אע"פ שאמרו שאם אמר לו לעתותי ערב העבר לי חבית זו, שכרו מותר, וכן באומר לו מאה חביות כל חבית בפרוטה, או מאה חביות בחמשים פרוטות, מכל מקום אסור לעשות כן. ואפילו לשמור אותו בחנם ואפילו למזוג ממנו בפני הגוי, דאם שומרו ואפילו בחנם, מכל מקום רוצה הוא בקיומו שלא יגנב ברשותו ושלא יאבד, וכל שרוצה בקיומו אסור. דגרסינן בפרק השוכר יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו ויתבי וקא מיבעיא להו, שכרו לשבור ביין נסך מהו, כיון דרוצה בקיומו אסור, או דילמא כל למעוטי התפלה שפיר דמי, אמר להו רב נחמן ישבור ותבא עליו ברכה. אלמא כל שרוצה בקיומו שלא לאבדו אסור. וכל שמוליך בחנם נמי אסור, דתניא בתוספתא (פ"ח, ה"ד) השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני, אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן, שכרו מותר. ולעתותי ערב, טובת הנאה בעלמא הוא, שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכרו. וגרסינן בירושלמי (פ"ה, ה"א) היה עושה עמו בטובת הנאה, אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. ואני תמיה אם כן, אפילו לעתותי ערב מפני מה כל שכרו מותר, תיפוק לי שהרי עשה עמו בטובת הנאה, ואתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכר אותה שעשה עמו בטובת הנאה, ויש לומר דלדעת הירושלמי מה שאמרו במשנתנו, כל שכרו אסור ובטובת הנאה דהיינו נמי לעתותי ערב, כנגד אותה חבית אסור והשאר מותר. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפיכך אסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לגוי.
והא דתנן שכרו לעשות עמו במלאכה אחרת, אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר, אוקמה אביי [בגמרא] דוקא בדאמר ליה לעתותי ערב העבר לי חבית של יין, כלומר שאין שכירותו מחמת אותו חבית, ולא נשכר עמו מתחלה על דעת כן. ונראה שאפילו נשכר עמו למלאכה סתם, ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית זו, שכרו מותר, מפני שלא נשאר מן היום כדי לעשות לו מלאכה זו, והילכך אין שכר העברת חבית זו נכלל בתוך שכירותו, והיינו דנקט לעתותי ערב, דאי לא מאי שנא עתותי ערב דנקט, שאם לומר שהעבירה לו בחנם לאחר שיצא ממלאכתו, אפי' העבירה לו בחצי היום נמי, ולמה יהא שכר מלאכה אחרת נאסר מחמת העברה זו. ורבא אוקמה אפילו בששכרו להעברת חביות והעביר חבית של יין נסך בתוכן, ומתני' בשאמר לו העבר לי מאה חביות כל חבית וחבית בפרוטה, שנמצא שכר כל חבית וחבית בפני עצמו, ולפיכך שכר אותו חבית אסור, ושל שאר חביות מותר. אבל אם אמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות אם יש ביניהן חבית אחת של יין נסך, שכר כולו אסור, ששכר אותו חבית בתוך כל השכר שהשכר אחד הוא. וקשיא לי דהא קיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וכל חבית וחבית שהוא מעביר, זוכה כנגדה בפרוטה אחת, ואם כן למה אסרו שכר המותרות, והכי נמי אמרינן בפרק קמא דע"ז (י"ט, ב') גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם ע"ז, אסור לבנותה, אמר ר' אלעזר ואם בנה שכרו מותר, ואוקימנא אפילו בבונה ע"ז עצמה, ואפילו שכר מכוש אחרון דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה, שכר מכוש אחרון נמי מותר, ונראה לי דהתם היינו טעמא משום דלא הויא ע"ז אלא במכוש אחרון, ואפילו למאן דאמר ע"ז של נכרי אסורה מיד, ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה ובפחות משוה פרוטה לא גזרו, הילכך שכרו כולו מותר, אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה, וההיא פרוטה בכולי אגרא פתיכא, הכל אסור. אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות, שכרו כולו מותר וכי נקט מאה חביות במאה פרוטות בדוקא נקט לה מאה במאה. ומיהו רבא לא פליג אהא דאביי דאיתא להא ואיתא להא, אלא משום דלא תני במתניתין לעתותי ערב, אוקמה רבא אפילו בדלא אמר ליה לעתותי ערב, ומיהו איתא לדאביי. ותניא (ס"ה, א') השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. והא דתנן (ס"ב, א') השוכר את החמור לישב עליה אע"פ שהניח לגינו עליה שכרו מותר, פירשה רבא דאע"ג דמדינא מצי מחית עלה לגינו, אפילו הכי שכרו מותר דנהי דדינא לאחותיה, אלא אי לא מנח ליה מי מצי אמר ליה נכה לי, הילכך הרי זה כאילו לא שכרה לכך. ולענין פסק הלכה כתב הראב"ד ז"ל, דהשתא דקיימא לן כר' אליעזר דאמר בפרק כל הצלמים (מ"ט, ב') יוליך הנאה לים המלח, ואפילו חבית בחבית, הכא נמי אפי' אמר לו מאה חביות במאה פרוטות יוליך הנאה לים המלח, והשאר מותר. והרמב"ן ז"ל כתב עליו דלא דמיא לדר' אליעזר, דהכא כולי אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה, דהא קבלנות הוא דקבל עליו, הולכת מאה חביות, ועוד שאילו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל הילכך הכל שכר יין נסך הוא, ואסור. והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות לומר שהלכה כן, וכן פסק הר"ם במז"ל.
<h2>דף עא.</h2>
שנינו בפרק השוכר אומנין ישראלים ששלח להם נכרי חבית של [יין] נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה, ואם משנכנסה לרשותן אסור. יש מפרשים אומנין ישראלים שעושין מלאכה אצל הנכרי ולא פסק עמהם דמים, אלא לעתותי ערב שלח להם חבית של יין שוה עשרה דינרין, הרי אלו מותרין לומר לו קודם שיזכו בה, עד שאתה נותן לנו חבית שוה עשרה דינרין, תן לנו את דמיה ואין זה כמוכרין לו היין ונוטלין דמיו, שהרי לא זכו בה. אבל משנכנסה לרשותן, הרי זה אסור שכבר זכו בה והרי אלו כחוזרין ומוכרין אותו לו. ויש מפרשים כגון שעשו מלאכה אצל ישראל, וישראל זה אמר לנכרי לפרען בשבילו, והוא שלח להם חבית של יין נסך, עד שלא נכנסה לרשותן כלומר שלא זכו בה, מותר לומר לו תן לנו את דמיה. והכל עולה לטעם אחד.
גרסינן בפרק השוכר אמר רב יהודה אמר רב מותר לישראל לומר לגוי צא והפיס עלי מנת המלך. מיתיבי לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר, פול תחתי קאמרת הא לא דמיא אלא להא, אבל אומר לו מלטני מן האוצר. פירש הראב"ד ז"ל שהכל נותנין למלך חלק ידוע מפירותיהם ומיינם, וזה אומר לגוי הפיס המלך ממנתו שהוא לוקח מייני, והלך הגוי ופייס למלך ביין נסך, ואפי' הכי כשיפרע ישראל זה לגוי, הרי זה מותר, דלא חשבינן ליה כפורע דמי יין נסך, ומשום הכי פרכינן ליה מיהא דתניא פול תחתי לאוצר הרי זה אסור, דכיון שזה חייב ליתן יין למלך ואמ' לו פול אתה תחתי, הרי זה כאילו קנה ממנו היין נסך, וממצותו נתנו לאוצר המלך, וכשהוא פורע, כפורע דמי יין נסך, ואסיקנא הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר, כלומר בכל ענין שתוכל למלט. והילכך כשחוזר ופורע לו, לאו דמי יין נסך הוא פורע, והפיס עלי מנת המלך להא דמיא, דהא לא אמר ליה לפיוסיה ביין, אלא שיפייס במה שיוכל. ומיהו איכא למידק דהכא משמע דכי אמר ליה מיהא פול תחתי לאוצר אסור, ואילו גבי חמרין ופועלין תניא בריש פרק השוכר (ס"ג, ב') וכדכתבינן לעיל, צאו ואכלו ואני פורע חושש משום יין נסך, ואסקה רב פפא דוקא בשהקדים לו דינר, ורב אשי אוקמה בשנשא ונתן ביד, הא לאו הכי ולאו הכי שרי, דשעבודא בלחוד הוא דאית ליה עליה, וכי קא פרע לאו דמי יין נסך קא פרע, ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני התם שבשעת פרעון כבר שתו הפועלין היין, אבל הכא בשהיין [עדיין] בעין באוצר, והילכך איסורא על המעות בשעה שהוא פורע. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא, אדמוקי לה התם רב פפא בשהקדים לו דינר, וקשיא לן עליה מחשב מיבעי ליה, ורב אשי אוקמה כשנשא ונתן ביד, וקשיא לן עליה טלו ושתו מיבעי ליה, לוקמה כמשמעה וכגון שפרע עד שלא הספיקו לשתותו, והרמב"ן ז"ל תירץ דהכא נמי בשהקדים לו דינר כי התם, והכין משמע בגמרא דבני מערבא, דגרסינן התם בפרק ששי של מסכת דמאי (ה"ח) תני לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים דינרין ושקול על ידי לאוצר, אבל אומר לו פרשני מן האוצר. אלמא דכשהקדים לו מעות מיירי. עוד יש לנו לומר דגבי פועלים אינו חייב ליתן להם יין דוקא, שכן דרך בעל הבית לפרען במעות, והן הולכין ואוכלין אבל במנת המלך שחייב לו יין ממש, אלא שפעמים שהוא לוקח מעות, לפיכך כשאמר לו פול תחתי לאוצר והוא פורע יין, הרי הוא כאילו קונהו ובמצותו נתנו הנכרי לאוצר. אבל כשאמר לו מלטני מן האוצר, אע"פ שהוא פייס ביין, כיון שהוא לא אמר לו לפייס ביין אלא בכל דבר שיוכל לסלק את המלך, הרי זה מותר. ומקצת מן הגאונים ז"ל יש שפירשו שהמלך כשיש לו יין הרבה, הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם, זה סאה וזה סאתים וכותב על פלוני כך וכך, ועל פלוני כך וכך בכך [וכך] דמים, וכתבו על ישראל זה סאה בעשרה דינרים ואמר לו ישראל לגוי, פול תחתי לאוצר כלומר שיקבלנו הוא במקומו, הרי זה אסור דהוה ליה כמוכר יין נסך זה, שהרי מכיון שכתבו מבית המלך עליו, הרי הוא כשלו שהרי הוא צריך לקבלו על כרחו, אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר, מותר לפי שזה הולך ולוקחו לעצמו מן המלך, כדי שלא יכופו את ישראל זה ללוקחו, ולכתוב על עצמו כלום וזה יותר נכון.
ולענין המוכר יינו לנכרי, שנינו בפרק השוכר המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין. ופרישנא בגמרא (שם, ב') טעמא משום דכל שלא פסק, לא סמכה דעתיה דשמא לא ישוו שניהם בפסק, ויתבטל המקח נמצא שאין המקח מקח עד שיפסקו, ופיר' רבי' שלמה ז"ל, דוקא בשמדד ישראל. נראה שהוא ז"ל מפרשה בשלא משך הגוי קודם מדידה בעודו בכליו של ישראל, והילכך אילו מדד הגוי לעצמו, נמצא שנעשה יין נסך קודם שקנה הגוי, דהא איכא כחו של גוי בכונה ואוסר אפילו בהנאה, אבל משך הגוי קודם שמדדו קנאו, וכדקיימא לן דמשיכה בגוי קונה, וכדאמר אמימר (שם) משיכה בגוי קונה. ודאמימר אתיא כר' יוחנן דאמר ישראל קונה בכסף, וכיון דישראל בכסף גוי במשיכה, וכדאמרינן בבכורות (י"ג, ב') דדרשינן הכי, לעמיתך במעות הא לגוי במשיכה, ואסיקנא נמי התם בע"ז בפרק השוכר גמרא המוכר יינו לנכרי (ע"ב, א') דמשיכה בגוי קונה, ואע"פ שאי איפשר למדידה בלא הגבהה, אפילו הכי אינו קונה באותה הגבהה לפי שאינה לדעת קנייה, אלא לידע כמה מדות יש בו, וכדאמרינן בפרק הזהב (ב"ב פ"ד, ב') מדד ולא משך לא קנה. הילכך דוקא כשמדד ישראל, אבל מדד גוי דמיו אסורין. וכשמדד ישראל דמיו מותרין, ואפילו מדד לתוך כליו של גוי ואפילו איכא עכבת יין בקרקעיתו של כלי, והוא דקאי כלי בחצרו של גוי, דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה דאויר כליו קונה לו, ואי נמי קאי בחצרו של ישראל אי קאי בידיה דגוי נמי שרי, ואפילו לכתחלה משום דמכי מטי נמי באויר כלי המונח בידו, קנאו, ויין נסך לא הוי עד דמטי לקרקעיתו של כלי, וכדאמרינן התם (ע"א, א') אמר להו רב להנהו סבויתא, כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו, והדר כיילו להו, ואי לא נקיטי בהדייהו, אוזפינהו ניהלייהו והדר שקלוה, כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו, דאי לא עבדיתו הכי, כי קא הוי יין נסך, ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יין נסך קא שקליתו. ואוקימנא בדכאיל ורמי למנא דגוי, ודמנח בחצרו של ישראל ומנח בארעא, וכמאן דאמ' כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, אבל אי מנח בידיה דגוי שרי דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה, ויין נסך לא הוי עד דמטי ארעיתא דמנא. ומיהו הני מילי לכתחלה, אבל בדיעבד אפילו קאי כלי בחצרו של ישראל, ואפי' איכא עכבת יין אפומא דמנא ואפילו מדד עד שלא פסק, דמיו מותרין לדידן דקיימא לן בסתם יינן, כרשב"ג דאמר (ע"ד, א') אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים, חוץ מדמי יין נסך שבו, אלא שאסור לעשות כן לכתחלה דעד כאן לא שרי רשב"ג אלא בשנתערב לו יין ביין, אבל לערב לכתחלה ליכא מאן דשרי. ומיהו אם הקדים לו מעות מותר וכדאמר להו רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו, והדר כיילי להו. ואפילו תמצא לומר דמעות אינן קונות בגוי, אלא משיכה דוקא, וכדאמרינן התם בבכורות (י"ג, א') מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, אפי' הכי כיון שפסק ונתן מעות על דעת להוציאם נתנן [ולקנותם] מעכשיו, על מנת שיתן לו יין לבסוף, נמצא בשעה שנתנן לו לאו דמי יין נסך, וכשנוטל הגוי יינו, אותה שעה אין ישראל נוטל מעות, ולפיכך מותר. ואם תאמר מכל מקום אסור לעשות כן שהרי רוצה הוא בקיומו, שהרי יכול הגוי לחזור בו עד שימדוד לו כל מה שפסק עמו, וכדקיימא לן (ב"ב פ"ו, ב') כור בשלשים סאה בסלע יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, נראה לי דכיון שנתן לו על דעת להוציאם מעכשיו, שוב אינו יכול לחזור בו במה שמדד לו מיהא. ודאמרי רב ושמואל יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, דוקא בשלא הקדים לו מעות הא הקדים לו מעות כל סאה וסאה שמשך מיהא, לכולי עלמא קנה. ותדע לך דהא איפליגו רב ור' יוחנן גבי ערבון (ב"מ מ"ח, ב') דרב אמר ערבון כנגדו הוא קונה [ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה], וקיימא לן כר' יוחנן, ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואע"פ דלא איפליגו התם אלא לענין מי שפרע כדאיתא בדוכתא בפרק הזהב (שם), היינו דוקא במטלטלין משום דמעות אינן קונות קניה גמורה במטלטלין, אבל היכא דמשך כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן מיהא לכולי עלמא. אבל הרמב"ן ז"ל פירש דאמימר לאו משיכה דוקא קאמר, אלא אף משיכה קאמר והוא הדין למעות, ולא קיימא לן כמאן דאמ' התם מה ישראל בחדא אף גוי בחדא, אלא ישראל לר' יוחנן במעות, וגוי אף במשיכה, והכי דרשי' לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, וכמאן דאמ' גזלו אסור וכדאיתמר התם בבכורות (י"ג, ב'), והילכך כל שהקדים לו מעות ופסק, סמכא דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר. ור"ח והראב"ד ז"ל פירשו משנתנו דהמוכר יינו לנכרי, בשמדד הגוי בעצמו, ובשמשך הגוי תחלה קודם שימדוד, וגם זה נכון דודאי משמשך הגוי ופסק, קנאו. ויין נסך לא הוי עד שימדוד ונמצא דכי קא שקיל, לאו דמי יין נסך קא שקיל. ורבינו האיי גאון ז"ל פסק בספר מקח וממכר בשער אחד עשר כרב, דאמר להו להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוי אקדימו ושקולו זוזי מינייהו, ואי לא דמי יין נסך קא שקליתו. והוא מן התימה, דהא אוקימנא להא דרב דלא כרשב"ג דאמר יין ביין ימכר כולו לגוים, חוץ מדמי יין נסך שבו, ואנן קיימא לן כוותיה בסתם יינן, וכדאיתא בגמרא (ע"ד, א') והילכך בדיעבד ודאי דמיו מותרין, אבל לכתחלה מסתברא דאסור וכמו שכתבתי למעלה, דאסור לערב לכתחלה סתם יינן ביינו על מנת למכור אותו חוץ מדמי יין נסך שבו.
<h2>דף עב:</h2>
גרסינן בפרק ר' ישמעאל (ס', א') אמר רב פפא גוי נקיט דנא וישראל נקיט כובא וקא מוריק, חמרא אסור, מאי טעמא כי קא אתי מכח גוי קא אתי. פי' ואסור אפי' בהנאה דכחו של גוי בכונה, אוסר אפילו בהנאה. ישראל נקיט דנא וגוי נקיט כובא וקא מוריק, חמרא שרי ואי מצדד אצדודי אסור. ופרש"י ז"ל דבמליא מיירי דחיישי' דאדמצדד נגע ביה. והראב"ד ז"ל פי' דבצדוד הכובא אי איפשר שלא ירבה בשפיכתו, וכגון שהדנא סמוכה על דפני הכובא והוה ליה כחו של גוי ואסור. ואינו מחוור דכח גוי וכח ישראל מעורב בו בדיעבד מיהא, מותר לגמרי. ויש מפרשים דחיישינן דאדמצדד נגע בדפני הכובא לקלוח היין היורד, והוה ליה מגעו על ידי דבר אחר, ושמא מתכוין הוא לכך והילכך אסור. והרמב"ן ז"ל פירש דמשום דמשכשך הוא בכונה נאסר. ואע"ג דאמרינן בגוי דדרי כובא חסיר שרי, התם משום דלא ניחא ליה בקרקושיה דילמא משתפיך עליה, ומשום הכי לא חיישינן ושרי. וגם הר"ם במז"ל כן נראה שפירש, שאפילו לא נגע כל שהוא מנדנדו אסור. ואינו מחוור כלל שלא מצינו שכשוך אוסר ביין אלא בנוגע בין בעצמו בין בגופו, בין על ידי דבר אחר, אבל במגביה כלי או מוליכו ומקרקשו לא, שאין דרך המנסכין כן כלל. וכן כתב הראב"ד ז"ל ועיקר. ונראה לי שזה מוכרע מברייתא דקתני (ע"ב, ב') המערה מחבית לחבית קלוח היורד משפת החבית ולמטה, אסור. ואוקמה רב ששת בפרק השוכר (שם) בגוי המערה, דאתי מכחו וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן, דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. ועל כרחין אי איפשר לו לגוי לערות ושלא ישכשך מה שיש בפנים, ואפילו הכי שרי, אלמא שכשוך בלא שפיכה אינו עושה יין נסך כלל.
גוי המסייע לישראל להוריק היין מכלי אל כלי כיצד, גרסינן בפרק השוכר אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לגוים, לא ליקרב גוי לסיועי בהדייכו דילמא משתליתו ושריתו ליה עלויה, וקא אתי מכחו ואסור. ופירש הראב"ד ז"ל ודוקא דבעו לשפוכיה, אבל היכא דלא בעו לשפוכיה, מותר להוליכה אפי' הגוי לבדו אי חסיר הוא, או בענין שלא יוכל ליגע ביין. ויש ספרים דגרסי בפרק ר' ישמעאל (ס', א') אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא, כי דריתו חביתא דחמרא, לא תקרויה לגוי לסיועי בהדייכו, דילמא אגב אורחיה רמיתו עליה, והוה ליה כח גוי ואסור. ולספרים דגרסי ליה, הכי מפרשינן ליה כי האי כשהיה דעתן לשפכו והיה משיאן עצה טובה, שלא יסייע גוי [בהולכתן, שמא יסייע הגוי] גם בשפיכתן, ויטילו כל הכלי על הגוי, והוה ליה כחו של גוי לבדו ואסור. והרחקה יתירה קאמר, אבל אם אין דעתו לשפכו מיד על ידי הכתפים, אין בזה שום חשש, ומותר אפילו לכתחילה. ומיהו אפילו סייע הגוי בשפיכתו, כל שכח ישראל מעורב בו ונזהר הישראלי שלא יטיל הכלי [על הגוי], מותר בדיעבד, דהא דילמא מישתליתו ושריתו עילויה קאמר, ולכתחלה קאמר וכן פסק הר"ם במז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דאפילו בדיעבד אסור והכין משמע בגמרא דבני מערבא, וכתבו הרב רבינו חננאל ז"ל בפירושיו, דגרסינן התם בפרק השוכר גמרא נטל את המשפך (פ"ה, ה"י) ישראל תופש בנאד וגוי מערה, סברין מימר דברי הכל מותר, ר' שמעון אומר כל גרמא אמר שאסור פעמים מרפה ידיו, ונמצא כל הערוי מחמת הגוי. ואהין דמרגיל זיקא מעיל לרע, אין בו משום מערה מכלי לכלי. ומכל מקום מלשון גמרין לא משמע הכין, והילכך נראה לי דבדיעבד מותר, וכמאן דסברין מימר, בירושלמי דברי הכל מותר, ואי נמי הא דירושלמי לא מותר ואסור [בדיעבד] קאמרי, אלא סברין מימר דאפילו לכתחלה שרי הואיל וכח ישראל מעורב בו, ואתא ר' שמעון ולימד דכל גרמא אמרי דלכתחלה אסיר, משום דפעמים מרפה ידיו ונמצא כל הערוי מחמת גוי וגם זה נכון לפי דעתי.
